נסענו לאורך נהר הבבלובה (בטוח משהו כזה, רק לא סגור על האיות).
כפרים, מצודות, יערות ופרות
אז הנה כמה עובדות מעניינות על המקום הזה, ששימש לאחת ההונאות היותר מתוחכמות של הגרמנים.
זוהי מצודה ישנה שהיתה מיושבת בצ'כים, ובזמן המלחמה הגרמנים סילקו אותם משם על מנת להקים מחנה אסירים פוליטיים (במצודה הקטנה) ומחנה ריכוז ליהודים במצודה הגדולה. רוב הסיור שלנו התמקד דווקא במצודה הקטנה,
ה"פחות יהודית", על אף שהיה בו הרבה יותר מה"שואתיות" עם קיר ירי וצינוק ועוד ועוד. התמונה למעלה היא בית קברות סמלי לנרצחי המחנה הפוליטי, עם ייצוג גם לנרצחים היהודים שהיו בו.
משרד הרישום בו נרשם כל אסיר שנכנס למחנה הפוליטי. אסירים יהודים לא עברו רישום. לא היה טעם...
הכיור ששימש 100 אנשים ולא היה אלא דלי תלוי.
כשהגיע ביקור של הצלב האדום לראות את תנאי האסירים בשני המחנות, מערכת ההונאה פעלה במלוא המרץ. הכיורים משמאל נבנו במיוחד למטרה זו, וכפי שניתן לראות הם כמו חדשים... האסירים זכו להשתמש בהם רק ביום הביקור, ועם תום הביקור- ננעל חדר הרחצה החדיש בפניהם.
דוגמא לאחד מחדרי הכליאה, היו כאלה גם ללא חלון...
החומה שמשמשת כגדה של חפיר, אשר בעת מתקפה היו ממלאים אותו במים מנחל שעובר בצמוד למצודה. כמובן, זו שיטת פעולה של העבר הרחוק. בנוסף, ישנה מערכת מעברים תת קרקעיים באורך של כמה קילומטרים טובים (לא זוכר כמה), אשר אפשרה ללוחמים לעבור ממקום למקום מבלי להתגלות.
הפתח למבוך התת-קרקעי, בו צעדנו כ-200 מטר מרשימים ביותר.
קיר המוות.
מול קיר זה הוציאו להורג אסירים. מעבר לחומה שכנו מגורי הקצינים הגרמנים, כולל ילדיהם ובריכת השחיה שבנו להם האסירים.
בתא זה נערמו הגופות במהלך השבוע, ופעם בשבוע הגיעו יהודים מהמחנה הגדול ונשאו את הגופות על גבי העגלות הללו לקרמטוריום שהיה במחנה.יהודים לא הוצאו להורג בירי. הם נתלו. הגרמנים לא ראו צורך לבזבז עליהם כדור.
אנדרטה לזכר הנספים במחנה. ממוקמת קרוב לשער המבדיל בין "צד המוות" ל"צד החיים (הטובים"), היכן שהתגוררו משפחות הגרמנים.
זו בריכת השחיה שנבנתה לטובת משפחות החיילים הגרמנים במחנה. מצד שמאל, מעבר לגבעונת - קיר המוות...
מגורי משפחות הגרמנים. הקפידו על אסתטיקה ונוחות, כולל חורשה וגנים..
ומצד שני- הדרגשים של עוד חלק במחנה, הנמצא ממש לצד הבתים היפים האלה.וכאן אנחנו כבר בטרזינשטט המוכרת לכולנו. המחנה הגדול, היהודי, שתפקד כגטו ומחנה ריכוז, ממנו נשלחו יהודים בעיקר לאושוויץ. בשלב מסויים הפך המחנה לתצוגה של הדרך בה מטפלים הגרמנים ביהודים כל כך יפה.
בכוונה הובאו לכאן אמנים ויוצרים יהודיים מכל רחבי אירופה, בעיקר המערבית והמרכזית, שייראו טוב, ידברו גרמנית, ויוכלו לחיות "חיים עשירים של יצירה". ובאמת, במוזיאון של יצירות האמנות של יהודי טרזין, ניתן לצפות באמנות מרהיבה- ויזואלית, מוזיקלית, תיאטרלית וכו'. הציורים המחישו יותר מהכל את החיים בפרדוקס, יצירה מול כליאה, חיים מול מוות.
כניסה למוזיאון הראשון, המציג ממצאים כלליים על השואה ועל יהודי טרזין.
בהמשך הגענו לקרמטוריום. זהו אולם ובו 4 תנורי שריפה לגופות. יש להדגיש כי בטרזין לא היו תאי גזים ולא בוצעה השמדה מכוונת ומאורגנת. עם זאת, יהודים רבים מתו כתוצאה מרעב, מחלות וגם בהוצאות להורג. בתחילה עוד קברו אותם אחד אחד, אך בהמשך הגופות נשרפו והאפר נשמר בקופסאות קרטון עם שם הנפטר.
בהמשך כבר לא יכלו לעשות אפילו את זה, והאפר נקבר בצורה מרוכזת. בשנות ה-50, במהלך חפירות לצורכי תשתית, התגלו קברים של קופסאות קרטון כאלה ושל אפר.
כל אלה הובאו לקבורה מרוכזת תחת מציבה.
סביב הקרמטוריום ישנו בית קברות סמלי (אלו לא קברים אמיתיים), וגם כמה מצבות בצד, שהן אותנטיות.
בשנת 2004 היו הצפות אדירות באזור, וכל הקרמטוריום הוצף עד הגג במים. הכל נצבע מחדש במראה ישן, אך עדיין הכל אותנטי.
בית העלמין הסמלי.
בצד- אנדרטה בה מוצגות כל המדינות מהן הגיעו יהודים לטרזין.
מבנה הקרמטוריום.
יצאנו מטרזינשטט בדרכנו לפראג.
אפילו האיש הזה, שהוא בעצם פסל, הוא אמנותי באופן כלשהו...
האמת שלרוב פדיחתי, את היום הכי חשוב בפראג הפסדתי, בגלל יצר ההתנדבות הבלתי מרוסן שלי... כהרגלם בקודש, היו מספר תלמידים "שלא חשו בטוב" (רש"י- שרפו יותר מידי קלוריות יום קודם, והיו חייבים לשכב עם רגליים למעלה..) ולכן סחבק נתקע איתם בהוסטל ה....(תבחרו, יש הרבה אפשרויות). אז אין לי תמונות מכל בתי הכנסת, בית העלמין, הגולם (טוב, אבל יש לי תמונות של הרבה גלמים אחרים) וכל המי ומי.
וגם בשבת בחרתי לא לצלם. בכל זאת, מסורת זו מסורת !
אז הנה אנחנו ביום ראשון, נוסעים לשני אתרים יפים ביותר. האחד- העיר פילזן (או בשמה המקומי- פיילייזיין). כן, איפה שעושים את הבירה (אה.. חשבתי שרק אני לא שמעתי על זה קודם). שם היתה קהילה יהודית די גדולה, עד שבא ההוא מברלין וגמר גם אותם. מה שהם השאירו- זה בית הכנסת השלישי בגודלו בעולם, אחרי בודפשט וניו-יורק (הרביעי הוא תוצרת הארץ. מה אתם קופצים?!). ובכלל, פילזן עיר יפה.
במרכז העיר- כנסייה ענקית (כן, גם כאן. מה, תמיד תופתעו?), ובכל פינה בכיכר שסביבה- מזרקות נחמדות מצופות זהב אמיתי (!! גירדנו בכוח עם הציפורניים. הנבלות שמו חומר מחזק. כלום לא ירד).
יש הטוענים כי אלו אותיות של העברית. בתור מורה לשפה הזאת, היו כמה אותיות מוכרות, אך הרוב היה משפה אחרת.
מכיוון שמנהג ישראל סבא לא להכנס למקומות עבודה זרה, כוכבים או מזלות (כולל קזינו, הירח ועוד), גם מכנסיה זו נמנעתי. אממה- היה מגדל גבוה צמוד לכנסיה, הזדמנות לראות את הנוף, מה- לא נעלה? אז עלינו. וראינו. יא-וואראדי-!
ואם לא הספיקו הגעגועים למשפחה בהונג קונג ולארץ ישראל (שמאירופה שניהם ממוקמים באותו הכיוון), אז גם ראינו אירוסים בדרך... איפה הגלבוע איפה?
וזה בית הכנסת הגדול של פילזן (כבר ראיתם בתמונה למעלה)
אם זה מזכיר לכם כנסיה, זה לא במקרה... זהו בית כנסת רפורמי, שלא פספס אף שם ה' על אף קיר, ועם זאת- עוגב בחזית, מבנה כנסייתי מובהק, ואמנותי בטירוף!
כזה כיור יהיה לנו בפינת נטילת-ידיים בבית שנבנה בעוד שנה-20... קלאסי, הא?
חזרנו אל ככר העירייה. זה דווקא דומה קצת לח', לא? מאוד נחמד.מפילזן המשכנו לטירה הידועה - קצלשנשעשאךלחיעשטיין. או בשמה המוכר יותר- משהושטיין. טירה כמו של פעם (טוב, זה באמת מפעם)- מיטת אפריון, אבירים, תמונות ענק של קרובי משפחה, שגם מומחי הציור כשלו בניסיון ליפות אותם, והרבה רצח או סתם תאוות ממון (ורצח) או שלטון (ורצח).
סיימנו להסתובב, להסתחרר מריחות המאפים המגניבים שמקיפים אותנו וצועקים "קחו אותי", ורק הדוס המעצבן אומר בקול חנוק מרוק "זה לא כשר... לך תדע, אולי לא ניפו את הקמח?" (אני הדוס, אני!), ובלב אתה אומר- הרי אם לא היו כאן כל התלמידים המורעבים האלה, כבר הייתי מוצא היתר ואפילו לא דחוק, ויורד על איזה שלושה מאפים בלי חשבון!
חזרנו לפראג, כדי לשמוע קונצרט בבית הכנסת הספרדי בעיר.
הנה, זכיתי להיות בבית הכנסת! למה ספרדי? אין קשר לעדה! זהו בית כנסת רפורמי אשכנזי (כשיוקם רפורמי-ספרדי כנראה שהמשיח כבר כאן...), שנבנה בסגנון ספרדי, יענו- מספרד.
האמת, עוצר נשימה! אם יש משהו שהרפורמים האלה יודעים לעשות- זה לקשט! איך יפה...
הקונצרט, שנערך צמוד לארון הקודש, כלל כלי קשת ומיתר וזמרת אופרה מצויינת, שגם עשתה ג'סטה לקדוש ברוך הוא ושרה לו "הבה נגילה" ו"שלום לך ירושלים" במצו סופרן.
התמונה למטה- מבט אל תקרת בית הכנסת.
וביום האחרון לשהותנו בפראג היפה, שיטוט אל עבר הטירה של פראג- מפורסמת ותיירותית.
בדרך עוד ראינו דברים יפים, כמו תינוק בגודל של קומביין עם פנים של מחשב או משהו כזה (לא סימפטי).
הגענו לטירה. חלק ראשון היה סיור בן שעה בתוך הקתדרלה המטורפת שלקח 500 שנה לבנות אותה (ומי יודע כמה בנאים מצאו את מותם בנפילה מגובה). לא נכנסתי, אומרים שהיה די מדכא בפנים, אבל המבנה הגותי הזה מרשים ביותר.
א. הכתרים שלהם שקלו בסביבות ה-3 קילו, ולא היו ממש ארגונומיים (יענו- מותאמים לצורת הראש). על בליינד הם סבלו מכאבי ראש כרוניים ועצבים מרוטים.
ב. תוסיפו לזה את הכסאות שעם כל היופי שלהם- אין להם תמיכה בגב. מה שמעודד כאבי גב תחתון ועליון (וצוואר, אם תוסיפו משקל הכתר).
מזה יוצא- שרכיבה על סוס בלי כתר על הראש היא דרך מצויינת לשחרר את הכאבים. ההזדמנות היחידה שהיתה להם לעשות זאת, היתה במלחמה. נו, מה תגידו? גאון!
ומה תגידו על הקרובים המכוערים של המלכה? מסתבר שהבגד לא תמיד עושה את הבנאדם...
הבגדים של פעם. היה בהם טעם. ונוחות. בעיקר בקיץ.
וזאת כבר המנה האחרונה שאכלנו על הסירה שלקחה את כולנו לשייט על הנהר. שטרודל תפוחים עם גלידה...ממממ....
וגם הברבורים. ושלו. ודגים.
להתראות פראג. ניזכר בך כל שבת, עם הפרג על החלה...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה