יצאנו בפסח לדיסנילנד, יחד עם משפחת זמיר.
בזכות כרטיס הכניסה השנתי שלהם, זכינו להיות אורחים שלהם ולשלם סכום פעוט יחסית.
אממה- חשבנו שמכיוון שזה לא יום חופש כללי ("Pblic Holiday"), אלא רק של היהודים ושל עוד כמה תלמידים- יהיה ריק ורגוע.
טוב... את הטעות הראשונה הבנו מייד. לא רק שכל הונג קונג הגיעה (כולל אורחים מהיבשת), אלא שזה הסתבר כאחד הימים החמים, ללא ענן אחד (מאוד נדיר בהונג קונג!).
ככה יצא שכתתנו רגלינו מתור לתור, ועל כולם כמעט ויתרנו. חיכינו לתהלוכה ה"מרגשת" של דמויות הדיסני המגוחכות (תגידו מה שתגידו- סינדרלה לא היתה סינית, ומי שהיה צריך ללבוש את התחפושת של איה ב-30 מעלות הזדהה לא רק חיצונית, אלא גם פנימית עם הדמות המדוכאת הזו!).
לכן הכותרת- "ארץ לעולם לא!" מבטאת את ההחלטה האמיצה שקבלנו איך שיצאנו מארץ חלומות הבלהה הזו- לעולם לא עוד!
לדיסנילנד אפשר להגיע בכמה דרכים, אך המקובלת והקלה ביותר היא ברכבת- MTR. כשמגיעים לתחנה של האתר, עולים על רכבת מיוחדת עם חלונות בצורת מיקי מאוס. ההתרגשות כבר מתחילה לפעם! (זה לא מפתיע, אנחנו עדיין במזגן...)
איך שהגענו, ישר עלינו על רכבת שמסתובבת בפארק. ככה הרווחנו כמה דברים:עוד נסיעה ברכבת
התאווררות מהחום הכבד תחת קורת גג מאווררת
היכרות כללית עם הנוף והאזורים השונים
נהרה נפטרה מכל הצ'יפס שהיא פיזרה מסביב ("בטעות! נשפך לי!"), בלי שנצטרך לתת דין וחשבון. פשוט ברחנו מהר מהרכבת...
פורת בפרצוף של "אני לא מאמין שזה קורה לי! מה הם רוצים ממני?!"
ליהודים עבר מפואר של מסעות בנסיבות שונות ולא בטוח שהנסיבות שלנו היו קשות פחות, ובכל זאת- הלכנו ישר אל גוב האריות (דניאל היה גאה בנו)- האזור של "צעצוע של סיפור", ובו אלפי ילדים מיוזעים צועקים ומתלהבים ואפילו לא ברור על מה...
העיקר הבאנו אותה בתמונה! לפחות כאן לא עמדו בתור כדי להצטלם עם איזו דמות...
בעצם, המתקן היחידי שעלינו עליו (אבא, גני ויהב) הוא המצנחים האלה של החיילים מ'צעצוע של סיפור'.האמת, פחד אימים! אתה עולה על ספסל, בכל צד יושב לו רבע מילדיך, נרגש ומיוזע, ובעיקר שמח שסוף סוף יש לו מקום לשבת (כי עמדנו שעה וחצי בתור...).
לאחר צפצוף רם ונישא, אתה נישא, ביחד עם ילדיך, אל על. הקיבה לא מספיקה לעלות בחזרה ולהתחבר לושט, וכבר אתה צונח ושוב מערכת העיכול חוברת למוח. וחוזר חלילה וחלילה...
גני מאוד נהנתה. יהב הגיב בשיתוק. מבין הכליות, הצלחתי להבחין במצב הלא סימפטי שהילד שלי שרוי בו, ושמתי יד מיוזעת ולבנה ממאמץ האחיזה על ידו הרפויה, והבטתי אליו במבט הכי בטוח ושלו שיכולתי לאמץ (יכול להיות שהכליות שכיסו לי את העיניים נסכו בו בטחון).
כל התמונות שתראו לקמן הן כמובן "לפני". את ה"אחרי" לא צלמתי... אפילו התכנית נגד רעד במצלמה לא עזרה...
לא, הוא לא נהיה חילוני בגלות. פשוט דרשו להוריד כיפות, כובעים, משקפיים, שיניים תותבות ופרוטזות. אף אחד מהעומדים בתור לא רוצה למות מרגל תותבת או סיכת ראש שנופלות עליו מגובה 100 מטר.
תמונות להמחשת הגובה (ומצב הרגליים של אבא). זה תוך כדי נפילה, זה רק חצי גובה בערך, אין זה היה לפחות איזה קילומטר גובה או משהו כזה, מינימום 50 מטר, עלי!
בתום ההחייאה וברכת הגומל, המשכנו לאזור מוצל עם תופים שם אכלנו את האוכל המוזר שלנו (מצות, כאילו?) ונחנו. שוב.
בתום המנוחה והברכה, יצאו השלושה הגדולים עם אמא לשייט סביב אי המטמון, ואבא נשאר להתעלף על הספסל עם פורת.
בדרך הם ראו פילים משפריצים מים, אש ועשן בתוך מערה ועוד כל מיני דברים מלאכותיים ומרשימים.
וזו הנסיכה האמיתית! ושלא תחשבו שאין לה ארמון! הנה, ממש מאחוריה!
ואז התחילה התהלוכה. אני לא אדבר, פשוט תסתכלו. אם יש שאלות- תכתבו בהערות.
"אני ע-ט-ל-ףףףףף!!"
"אני הדבורה מאיה!"
והנה הנסיכות הידועות. כמו בכל תחום אחר, גם כאן- הן הפכו ממערביות לסיניות. וכמו כל מוצר אחר בסין, אפילו השיער שלהן מפלסטיק...
"חם? לא!!... מה פתאום? קריר לי כאן תחת מעטה הפרווה המלאכותית. פשוט נעים! אני..אה... קצת רואה...שחור.... ומסוחרר..אבל..אה... זה בסדר!"
"אה... רוורס זה לצד השני? אויש, סליחה, לא שמתי לב... איאיאי.. אני בסך הכל פיה קטנה, לא ממש נהגת...אופסי!"
אני באזז שנות אור, או בשמי האנגלי - "באז לייטייר". ישראלים לא ממש יודעים לבטא את השם שלי נכון, וקוראים לי "לייטר", כמו מצית. טוב, זה לא מעליב אותי, אחרי הכל אני באמת מצית ותו לא...
גם לנו מאוד נעים בחליפות הגומי והפלסטיק הקשות והחונקות האלה. בגלל זה אנחנו מחייכים ומקבלים 1.8 דולר לשעה!
מנופיה הקסומים של ארץ "לעולם לא עוד!"
קבלו את שני האסטרונאוטים שלנו: שמשון ויובב, או בשמותיהם המוכרים- גני ויהב.
"שלום דיסנילנד ולא להתראוהוהוהות!"
ביי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה