... לאחר תקופת שממון לא קטנה, בה ימי ראשון נוצלו למטרות חומרניות לחלוטין, החלטנו שלא לומר נואש, ולצאת לטיול יום ראשון כדת וכדין.
שוב, תודה לשכנינו הטיילים, אשר הדריכו אותנו אל האי 'למה'. כן, ו"ככה" זו דווקא כן תשובה!
אי חביב מאוד, אשר הדרך להגיע אליו היא במעבורת (חצי שעה מהונג קונג, 10 ש"ח למבוגר, 5 לילד. תגידו, זה הגיוני??). אפשר גם במסוק, אבל זה רק אם יש לך כמה זהובים מיותרים או שאת צריכה ללדת וכנראה לא תספיקי למעבורת של 11...
בכל אופן, יצאנו ללמה. הדרך היתה נפלאה. מזג האוויר מצויין- 27 מעלות, שמש ושמים נקיים. האי הוא מקום מושבם של כמה אלפי אנשים, הרבה מערביים, בלי מכוניות ועם אווירת היפיות קלה. אם אתה מחפש הפי-קוקיז איזה ערב, גש ללמה ותתחיל לחפש תשובות...
אז את פנינו קיבל נמל נחמד, שמשי ורווי סירות דייגים וזבל צף ("זה בא עם הזרמים מתאילנד..."). איך שיורדים מהמעבורת, עוברים דרך החנויות, המסעדות ושוב.. השרצים המדהימים ששולים מהים ומוגשים המומים מכאב על צלחות הסועדים. האם זכיתם לבחור פעם את התרנגולת או הפרה אשר יוגשו על שולחנכם במסעדה כלשהי? נכון! אז כאן זה דווקא הלקוח שבוחר את הווילדע-חייעס שיזחלו לו על הצלחת (אם ישאר להם כוח אחרי מסכת הטיגונים וההטבלות שהם עוברים כאן...). רוצים דוגמאות, תפאדל!
אכן, תמונות קשות... בתאבון!
האי למה הוא בעצם רצועה של הר תלול, אשר מכוסה בחורש ובעשביה. התרשמנו שהוא יותר יבש מהונג קונג, הצמחיה בו נמוכה יותר ברוב האזורים ונראה כי האדמה שם לא קבלה גשם זה זמן רב. לא בדקנו את זה עם השירות המטאורולוגי, אבל אם נדע משהו, נעדכן.
עדיין, האי ירוק מאוד, ובמקומות מסויימים, מרשים בירקותו. המצחיק הוא (וזה נכון גם להונג קונג)- שהצמחים שגדלים כאן בר בשטח, הם העציצים אצל כל ישראלי בבית (ואם הוא גר בשרון עם חצר פרטית, אז גם משתוללים לו בגינה).
למשל, באזורי ביצה בין הים לבין השביל עליו צעדנו, ניתן היה לראות עצי בננה רבים, שגדלים בר (או לפחות ככה זה נראה), ועוד צמחים רבים אחרים.
השביל בו הלכנו הוא בעצם מסלול המחבר מקצה אחד של האי לקצה השני, והוא עולה דרך הכפר/ עיירה אל ראש ההר ומשם יורד לצד השני של האי אל הנמל השני, ממנו גם יוצאת מעבורת חזרה להונג קונג. 
הפחים, אגב, לא מנעו את כמויות הזבל הדי מפתיעות שנתקלנו בהן במהלך המסלול. אולי מפני שהאזור הוא כפרי ופחות נשלט על ידי אנשי חוק וסדר, ואולי כי הוא לא נגיש לזקנות עם העגלות שאוספות כל פיסת נייר בעיר הגדולה... בכל מקרה, זה לא הפריע, כי "זה לא שלנו", אז מה 'כפת...(אנחנו לא זרקנו אף חתיכה על הקרקע, אל דאגה!)
אולי מעניין אתכם כיצד נראה האי על המפה, אז אנחנו מצרפים כאן מפה של האי, המקדמת את פני התיירים. השביל הכתום-צהוב הוא השביל בו צעדנו.
במהלך ההליכה בתוך הכפר, ומחוצה לו- בעליה התלולה אל שיא הגובה ובירידה המשעשעת לגובה פני הים, נהננו מרוח מרעננת, צל של עצים מגוונים (ראיתם פעם סבך של במבוקים? מדהים!), נוף מטורף של ים כחול ומפרצים וכו'.
תופעה מרתקת היא הפרפרים. יצורים צבעוניים להפליא, צבעים שלא ראינו בארץ (שחור וכחול, שחור ואדום וכו'), בגדלים מפתיעים, לפעמים כמו ציפור דרור, מרחפים מכל מיני פינות. כמובן, לא הצלחנו לצלם אפילו תמונה אחת. הם מאוד מהירים הפרפרים האלה! אם נצליח בפעם הבאה, כמובן שנפרסם...
באמצע הדרך, בין שום מקום לאנשהו, התגשם חלומו של יהב, וזכינו לפגוש מחפרון קטן, ניצב על אם הדרך. אפילו היו מונחים עליו כלי עבודה, בלי שום שומר, מנעול או חבל. ככה סתם. אין, הסינים האלה כאלה תמימים... מה, הם לא יודעים שמטיילים כאן גם ישראלים?! לא חשוב, עשינו בוק על המחפרון והמשכנו הלאה. אבל החוויה זכורה ליהב כדבר המרכזי שקרה בטיול. אז לטובת העניין- קבלו צילום משפחתי על מחפרון:
טוב. הגענו לשיא הגובה, והתחלנו לרדת לעבר המפרץ הנפלא.בדרך למטה עברנו בפגודת-תצפית (כל הקטע עם הפגודות הוא סתם הנפצה. זה בסך הכל גג רעפים עם שפיצים בפינות. שיפסיקו לספר לי שזו חכמה סינית עתיקה של איזה זקן מלפני 3000 שנה! סך הכל פרגולה!)
אז הפרגולדה הזו היתה במיקום מושלם, עם נוף נפלא ואחלה בריזה. כמובן, התיישבנו לאכול.
ניתן לראות רפסודות הפרושות במפרץ, כנראה מזח של דייגים, עם צריפים קטנים וכל מיני ציפורים מאושרות מרחפות להן על פני תהום.
לכל הדודות והסבתות המתגעגעות, הרי לפניכם מבחר תמונות בוק לילדי ישראל בגולה.
התחלנו לרדת עוד, והגענו למקום ישוב נוסף.
שם גילינו צייר נחמד, שעומד ומצייר את המקום הפסטורלי.
הילדים עמדו נפעמים וניסו למצוא את הקשר בין המצוייר לבין המצוי. האמת, די אמין.
בכל אופן, צילמנו, כי זה נראה לנו תרבותי...כרגע אנחנו הולכים לישון, נמשיך לעדכן בלי נדר מחר...
לילה טוב!
ברוך ה', התעוררנו בבוקר. גם הלכנו לעבודה, גם עשינו קניות. אכלנו ארוחת ערב, השכבנו את הילדים. מרלין גמרה לשטוף כלים ורצפה והלכה הביתה. עכשיו אפשר להמשיך לעדכן את הבלוג המרתק שלנו. תודו שהייתם במתח מה קרה בסוף!
באמת, אחרי שעזבנו את הצייר, גילינו חלקת חקלאות קטנה ומסודרת להפליא, וזקנה סינית בכובע מסורתי ועיניים מלוכסנות (טוב, את זה אי אפשר להוריד...) עומדת ומוכרת מגוון עלים מגינתה. היה בזה משהו מרגש. עבודת אדמה אמיתית כזאת, של פעם. והחקלאית בעצמה מוכרת את תוצרתה."יודע חקלאי פיקח
והוא הנחיל זאת לצבא
שאת הזן יש לשבח
ולהיטיב ההרכבה...
הורה כרוב והורה תרד
עגבניה עלי כידון
הורה..."
ובאמת פצחנו במחול הורה סוערת יחד עם הסבתא הסינית, תוך שירת "אנו באנו" ודמעות של אושר. כשהיא התמוטטה ברחנו מהר, שלא יאשימו אותנו...
אחרי הסיפור עם הסבתא (שלא היה ולא נברא, לכל התוהים), הגענו אל החוף. ספסלים, סלעים, עצים יפים על שפת הים, המון ילדים אוסטרלים שהחליטו לנקות את החוף לכבודנו וילדים סינים היפראקטיבים שרצו על נהרה... איזו פסטורליה!
המשכנו לצעוד סביב המפרץ, עד שהגענו למקום הישוב שרואים ממול. בדרך ראינו דייגים (דייגות) משיטים את הסירות הקטנות שלהם. השמש כבר נטתה, כמו שמש חורפית שאנו מכירים, והכל החל לקבל צבעים נעימים יותר.
כשהגענו למקום הישוב (כמה בתים, מקדש סיני והמון מסעדות של מאכלי ים), גילינו לשמחתנו שבעוד כחצי שעה יוצאת מעבורת ישר לנמל אליו רצינו להגיע (שהכי קל להגיע ממנו הביתה). בינתיים, קנינו גלידת האגן-דאז (איך כותבים את זה בעברית, בלי שזה ייראה בארמית?), שהיא כשרה אפילו בלמה, והתמוגגנו בגן המשחקים.
הדרך חזרה היתה כייפית. המעבורת היתה עם מרפסת פתוחה, שם יכולנו לראות ולהרגיש את הנוף. חזינו בצידה הדרומי של הונג קונג, מראה הבתים הענקיים על קו המים, השמש השוקעת, כל אלה שיוו לסוף היום מראה רגוע ונעים.
השמש השוקעת נתנה תאורה די יפה לאוסף תמונות נוסף של הילדים (ושל הנוף), אז בלי מלל, קבלו את התמונות.
אז להתראות בינתיים!
מקווים שנהנתם (אנחנו כן!)
מוזמנים ליצור קשר בטלפון או לשלוח מייל.
חורף טוב וגשום לכל היושבים בציון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה