כבר עשינו זאת בעבר, ומאות אלפי ישראלים עושים זאת כבר שנים... ובכל זאת.
מין שילוב כזה של "זה לא באמת כמו שצריך", יחד עם תחושת צביעות פנימית ושליחות להעביר את התחושות והחוויות מהמולדת אל היושבים בגולה, שאינם ישראלים.
האמת היא, שהשנה התחושה היתה שהדברים נראים יותר טוב, יש יותר הצלחה בהעברת האווירה לתלמידים ולקהילה.
הטקסים שאירגנו שושן ורעות היו מדהימים, שילוב התלמידים בטקסים ישראליים בהווייתם היה סיפור הצלחה. תמונות כל קרובינו מוצגים במרחק אלפי קילומטרים ממקום קבורתם, מקום הטקסים המוכרים בבית הספר בשדה אליהו מתחלף בבית ספר יהודי בינלאומי בהונג קונג... מוזר. מורכב.
"אלה הבנים שלי, אלה הבנים"מימין:
אבי אפנר
בצלאל יעיר
דובי שמיר
ערן שמיר
חנוך דור
ורדית מספרת על דודה, דובי שמיר, ועל בנו- ערן. אב ובנו שנפלו על הגנת המולדת בהפרש של 20 שנה.האם המסר מחלחל? הילדים מבינים את המורכבות? הם יודעים מה זה בן דוד שגדלים איתו ומאבדים אותו?
הם לא חיים עם בני דודיהם. הם לא חוו שכול ברוב המקרים, וטוב שכך... האם הם מצליחים להפנים את הקושי והמורכבות בחיים בצל זיכרון ואובדן?
הופעה אילמת לקול השיר "מה אברך". 3 בנים מגלמים את הדמות של הנער לאורך חייו, על פי הבתים בשיר.
התמונה המסיימת של השיר-
3 השחקנים, 3 השלבים בגדילתו של הנער - יושבים על קצה הבמה ומרכינים את ראשם:"לו אך נתת לו חיים"
ובערב, טקס יום העצמאות ב'אהל לאה' -
מרגש, מחבר, משעשע.
מטריד...מעלה שאלות.
איזו התרגשות יש בקהל לשירת 'התקווה'. האם היא נאלמת ברגע שמסתיים ההמנון? האם הסתירה הפנימית של עזיבת הארץ וחגיגת יום העצמאות מצליחה לדור בשלום בקרב הנוכחים?
אולי זו לא סתירה. שמחה על המהות, בפרקטיקה - לא מסתדר כרגע.
אז מה נאמר אנו? חוזרים ארצה בסוף השנה. שמחים על השיבה הביתה. חוששים מהאתגרים שהמדינה שלנו מציבה לבעלי משפחות צעירות. עד כמה התגשמו חלומותינו בארץ אבותינו? האם הם עומדים להתגשם? מתי?
שאלות. תהיות.
אוכל ישראלי, חידות טריוויה על ישראל ועוגת יום הולדת...
חגיגה אמיתית!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה