יום שני, 22 בנובמבר 2010

חווה חקלאית כדורי, ולא בתבור!



שלום חברים יקרים. ה' עמכם.
עבר זמן רב מאז הפעם האחרונה בה עדכנו, ואנו מצטערים.
העבודה שואבת אותנו, הילדים ברוך ה' מקבלים את שלהם, ובכלל- אנחנו עסוקים מיום ליום. אפילו התחלנו בלימודים ראשוניים של מנדרינית (סינית המדוברת בכל מקום למעט הונג קונג והסביבה, בה מדברים קנטוניזית).
מזג האוויר הולך ומיטיב עמנו, מה שאומר- 24 מעלות ו-80 אחוז לחות, ללא גשם. באמת שכייף עכשיו...
ובכן, ודאי מצפים אתם לעדכוני 'טיול יום א'', ואכן, לשם כך התכנסנו. העניין הוא שהטיול היה כבר לפני שלושה שבועות.. השבוע בילינו בבית הספר גם ביום א', במסגרת יום פתוח להורים המתעניינים. אם אתם יודעים על יהודי טוב שמחפש בית ספר לילדיו בהונג קונג, נא הפנוהו אלינו. מחפשים תלמידים בנרות...
טוב. חדל קשקשת.
ביום א' לפני שלושה שבועות, יצאנו בדרך עקלקלה אל עבר חוות כדורי, אשר הוקמה בשנות ה-50 בפאתי הונג קונג, על ידי האחים כדורי (כן, עירקיים. כן, יהודים. כן, כבר שכחו מזה...). בחווה הזו למדו ולימדו כיצד לגדל גידולים חקלאיים (צומח וחזירים), כדי להקל על המקומיים בתקופת הרעב הגדול. מעשה אצילי וראוי לכל הדיעות. נו, אז תקופת הרעב חלפה עברה לה, ומה עכשיו? עכשיו זו חווה חקלאית אשר באים אליה כדי ללמוד על החי והצומח, כדי להתבשם מניחוח החזירים (לא, לא מלבב בכלל) ולטפס במעלה ההר אל עבר המעיין ממנו מושקית כל החווה, ואף להעפיל אל קברות התאווה...סליחה, קברות האחים כדורי (טוב לא ממש קבר, יותר מונומנט לציון היותם בעולם).
הנסיעה לחווה היתה ארוכה ומרתקת, כי סוף סוף נחשפנו להונג קונג האחרת, זו שיש בה עוני, חקלאות וכפריים... התחלנו את הנסיעה ברכבת התחתית MTR, וממנה באוטובוס שנסע ונסע... בסוף הגענו..
בתמונה ניתן לראות את הילדים בהמתנה לרכבת שתגיע. מאחוריהם דלתות הזכוכית המפרידות בין הממתינים לבין הפסים (שלא כמו במדינות אחרות בעולם, כאן לא מוכנים שאנשים יוכלו לקפוץ אל הפסים. אפילו שיש להם מיליונים אנשים, ואחד פחות זה לא מה שישבור אותם, בכל זאת...) מבעד לדלתות הזכוכית ישנן פרסומות, השוטפות את מוחו של הממתין עד בואה של הרכבת.
אז נשטפנו, וחיכינו...

בסוף הגענו לחווה, כפי שכבר אמרנו. החווה כולה ממוקמת על צלע הר (במעלה ההר נובע המעיין, וכך הוא משקה את כל החווה ממדרגה למדרגה).
במקום פגשנו את ה"פועלים", שבאופן מפתיע הן פועלות, וסיניות, וחובשות כובעים חצי מסורתיים, עם תוספת צל ורשת הגנה. מאוד חביבות. יודעות לעבוד טוב. אולי כדאי לייבא לארץ סינים גם לגינון ולא רק לבניין...  בתמונות הבאות ניתן לראות את החממה המרשימה עם הערוגות המוגבהות (למרפאים בעיסוק שבינינו- לא ממש מותאם לבעלי מוגבלויות, ככה שאי אפשר לעשות כאן גינון טיפולי...)


בכל מקרה, נכנסנו לחממות הזכוכית שופעות התבלינים. ניצלנו את הידע שרכשנו בזכות סבא דידי התבלינאי, וזיהינו את כל סוגי הבזיליקום, המליסה, הרוזמרין, פטרוזיליה, כוסברה, שמיר וכו'. גילינו ירקות כמו כרוב, כרובית, חצילים ועגבניות בשיטת הדלייה וכו' וכו'. בהחלט נחמד לראות שעוד עושים פה דברים שקשורים לאדמה.

בהמשך סיירנו לנו בין דירי החזירים. כמה תובנות לגבי הבהמה הדקה הזו:
א. היא באמת מאוד מסריחה. אבל ממש! לא ריח מוכר של פרות או כבשים, עיזים או סוסים. פשוט צחנה של חיה לא מקובלת.
ב. טוענים שהיא נקייה. היא באמת נראית נקיה. היא רובצת בבוץ כדי לטפח את העור שלה או משהו כזה. סוג של ים המלח לבהמות.
ג. החזירים שאנחנו ראינו יכלו בקלות להיות קומביין. גודל ענק. משהו שהיה מספיק לכפר סיני שלם (בהנחה שהיו עושים אותו קצוץ קצוץ).
 טוב, החזירה כאן נראית די הרה. זה אולי מסביר את הבטן שמגרדת את הבוץ...
בכל מקרה, זה לא תירוץ! להגיע לכאלה מימדים, לא די בהריון.
מה שכן מגניב, הם באמת ורדרדים, ממש כמו בציורים ובסיפורים. כאן נהרה גילתה את כישוריה השפתיים, והחלה לומר "פיג" בכל פעם שראתה את החזיר ('פיג' הוא חזיר באנגלית).

עלינו במעלה ההר, פגשנו קופים נחמדים (כלום לעומת מה שאנו עתידים לפגוש בעוד שלושה שבועות ב"הר הקופים"...עדכונים בקרוב).
עלינו על הסעה מאורגנת שלוקחת אותנו אל ראש ההר. אל המעיין ("בא גדי בא גדי קטן"), שם אנו טועמים את המים הנפלאים, חוזים במפל הקריר ובברכה הצוננת. אכן, מראה מלבב.
 צינור הבמבוק מושך מים ישירות מהמעיין, וניתן לטעום מהמים. לא בטוח כמה הם בטוחים לשתיה, אך המדריכה טענה שזה בסדר... עוד לא צמח לנו זנב...










מהמעיין המשכנו לשתי פגודות על צלע ההר, המזכירות את האחים כדורי (לא דומות להם, רק מזכירות את שמם, יענו אנדרטה). הנוף שניגלה היה מדהים. למרות הלחות, השמש בעיניים והראות הלקויה, הצלחנו להתלהב מהנוף הנשקף- ניתן לראות את העיר הונג קונג מרחוק, בין ההרים הירוקים הגבוהים והמחודדים. מאוד מרשים!
















חלקינו מצאנו שעשוע בבניית רכבת מחלוקי נחל שהיו במקום (יהב), וחלקנו קרס אל תוך השינה (נהרה).
הילדים נהנו מאוד מהדשא שהיה במקום (מחזה נדיר במחוזותנו).









בתמונה ניתן לראות את החברים של גני ויהב-
אביה, יהונתן ואביטל.

לאחר מכן, המשכנו בהסעה אל נקודת תצפית מרהיבה, שם המתינה לנו בסבלנות אלת המשהו... פסל נחמד, לצד רחבת דשא מרשימה עם נוף משגע. הילדים נהנו לטפס על האלה (אהבה? מים?), להשתולל על הדשא וכו'. רגעים של פורקן...

אה... וגם אוכל. איך לא?


זאת הבחורה המדוברת. לא מרשימה במיוחד, אבל זה מה יש...




















ההרים הירוקים מקיפים מכל עבר, יוצרים עמקים מרהיבים למרגלות הפסגות הירוקות-עד. תכל'ס, מחזה מרשים.


















 ולבסוף, האלה היפה מכולן, זו שלמדה להצטלם כמו אחת הפיליפיניות בימי ראשון- גני דור. מצאנו עמוד יפה, בכניסה לאתר האלה עם הדשא, וגני הסתובבה סביבו, מנסה לעכב את הטיפוס על ההר שהמתין לה ממש ממול...

 משיא הגובה, התחלנו לרדת עם המיניבוס לגן פרחוני ומרהיב בצבעוניותו. בגן אמורים היו להתעופף מאות פרפרים מסוגים שונים.
























אנחנו זכינו להתלהב בעיקר מהפרחים. הפרפרים בדיוק שבתו... היה איזה אחד שהפר את השביתה, אבל בגדול הפרחים היו מאוד מרשימים!


ולפני סיום, עוד קצת ממראות החווה- גשר אבנים עליהן מדלגים כדי לעבור מצד אחד לשני (אתגר שהילדים מאוד אהבו, וההורים מאוד אהבו שנגמר בשלום), קקטוסים מעניינים ובכלל...



















מזכרת מ"נהרה החוקרת", תכנית ריאליטי בכיכובה של נהרה, אשר נהנתה לחקור כל חיה, צמח, גרגר אדמה ונחיר, בעולם התגליות האינסופי של כדורי, החווה החקלאית.
 מאחלים לכולכם חורף טוב וגשום המון, בטוחים שזה יגיע מתישהו, וממשיכים להתפלל לכך...
 בקרוב (התמונות כבר במחשב, רק צריך זמן...)- הר הקופים. מפגש בלתי אמצעי עם בבונים, אשר שמחו מאוד לקראתנו, כמעט עד אימה...
בפרק הבא של... "משפחת דור בהונג קונג".




























































































יום שני, 1 בנובמבר 2010

Lamma? ככה!

יצאנו לדרך קדימה במעבורות, אל היערות ואל החורשות, הי!
... לאחר תקופת שממון לא קטנה, בה ימי ראשון נוצלו למטרות חומרניות לחלוטין, החלטנו שלא לומר נואש, ולצאת לטיול יום ראשון כדת וכדין.
שוב, תודה לשכנינו הטיילים, אשר הדריכו אותנו אל האי 'למה'. כן, ו"ככה" זו דווקא כן תשובה!
אי חביב מאוד, אשר הדרך להגיע אליו היא במעבורת (חצי שעה מהונג קונג, 10 ש"ח למבוגר, 5 לילד. תגידו, זה הגיוני??). אפשר גם במסוק, אבל זה רק אם יש לך כמה זהובים מיותרים או שאת צריכה ללדת וכנראה לא תספיקי למעבורת של 11...
בכל אופן, יצאנו ללמה. הדרך היתה נפלאה. מזג האוויר מצויין- 27 מעלות, שמש ושמים נקיים. האי הוא מקום מושבם של כמה אלפי אנשים, הרבה מערביים, בלי מכוניות ועם אווירת היפיות קלה. אם אתה מחפש הפי-קוקיז איזה ערב, גש ללמה ותתחיל לחפש תשובות...
אז את פנינו קיבל נמל נחמד, שמשי ורווי סירות דייגים וזבל צף ("זה בא עם הזרמים מתאילנד..."). איך שיורדים מהמעבורת, עוברים דרך החנויות, המסעדות ושוב.. השרצים המדהימים ששולים מהים ומוגשים המומים מכאב על צלחות הסועדים. האם זכיתם לבחור פעם את התרנגולת או הפרה אשר יוגשו על שולחנכם במסעדה כלשהי? נכון! אז כאן זה דווקא הלקוח שבוחר את הווילדע-חייעס שיזחלו לו על הצלחת (אם ישאר להם כוח אחרי מסכת הטיגונים וההטבלות שהם עוברים כאן...). רוצים דוגמאות, תפאדל!

אכן, תמונות קשות... בתאבון!
האי למה הוא בעצם רצועה של הר תלול, אשר מכוסה בחורש ובעשביה. התרשמנו שהוא יותר יבש מהונג קונג, הצמחיה בו נמוכה יותר ברוב האזורים ונראה כי האדמה שם לא קבלה גשם זה זמן רב. לא בדקנו את זה עם השירות המטאורולוגי, אבל אם נדע משהו, נעדכן.
עדיין, האי ירוק מאוד, ובמקומות מסויימים, מרשים בירקותו. המצחיק הוא (וזה נכון גם להונג קונג)- שהצמחים שגדלים כאן בר בשטח, הם העציצים אצל כל ישראלי בבית (ואם הוא גר בשרון עם חצר פרטית, אז גם משתוללים לו בגינה).
למשל, באזורי ביצה בין הים לבין השביל עליו צעדנו, ניתן היה לראות עצי בננה רבים, שגדלים בר (או לפחות ככה זה נראה), ועוד צמחים רבים אחרים.
השביל בו הלכנו הוא בעצם מסלול המחבר מקצה אחד של האי לקצה השני, והוא עולה דרך הכפר/ עיירה אל ראש ההר ומשם יורד לצד השני של האי אל הנמל השני, ממנו גם יוצאת מעבורת חזרה להונג קונג.
 ההליכה היתה נוחה, ברוב המסלול, לאור העובדה שכל השביל היה עשוי בטון מסודר, עם פח זבל כל כמה מטרים.
הפחים, אגב, לא מנעו את כמויות הזבל הדי מפתיעות שנתקלנו בהן במהלך המסלול. אולי מפני שהאזור הוא כפרי ופחות נשלט על ידי אנשי חוק וסדר, ואולי כי הוא לא נגיש לזקנות עם העגלות שאוספות כל פיסת נייר בעיר הגדולה... בכל מקרה, זה לא הפריע, כי "זה לא שלנו", אז מה 'כפת...(אנחנו לא זרקנו אף חתיכה על הקרקע, אל דאגה!)


אולי מעניין אתכם כיצד נראה האי על המפה, אז אנחנו מצרפים כאן מפה של האי, המקדמת את פני התיירים. השביל הכתום-צהוב הוא השביל בו צעדנו.

כן... אז בסוף המסלול הכתום, יש מפרץ מהמם, שם גם שהינו קמעה.


במהלך ההליכה בתוך הכפר, ומחוצה לו- בעליה התלולה אל שיא הגובה ובירידה המשעשעת לגובה פני הים, נהננו מרוח מרעננת, צל של עצים מגוונים (ראיתם פעם סבך של במבוקים? מדהים!), נוף מטורף של ים כחול ומפרצים וכו'.
תופעה מרתקת היא הפרפרים. יצורים צבעוניים להפליא, צבעים שלא ראינו בארץ (שחור וכחול, שחור ואדום וכו'), בגדלים מפתיעים, לפעמים כמו ציפור דרור, מרחפים מכל מיני פינות. כמובן, לא הצלחנו לצלם אפילו תמונה אחת. הם מאוד מהירים הפרפרים האלה! אם נצליח בפעם הבאה, כמובן שנפרסם...

 באמצע הדרך, בין שום מקום לאנשהו, התגשם חלומו של יהב, וזכינו לפגוש מחפרון קטן, ניצב על אם הדרך. אפילו היו מונחים עליו כלי עבודה, בלי שום שומר, מנעול או חבל. ככה סתם. אין, הסינים האלה כאלה תמימים... מה, הם לא יודעים שמטיילים כאן גם ישראלים?! לא חשוב, עשינו בוק על המחפרון והמשכנו הלאה. אבל החוויה זכורה ליהב כדבר המרכזי שקרה בטיול. אז לטובת העניין- קבלו צילום משפחתי על מחפרון:

טוב. הגענו לשיא הגובה, והתחלנו לרדת לעבר המפרץ הנפלא.
בדרך למטה עברנו בפגודת-תצפית (כל הקטע עם הפגודות הוא סתם הנפצה. זה בסך הכל גג רעפים עם שפיצים בפינות. שיפסיקו לספר לי שזו חכמה סינית עתיקה של איזה זקן מלפני 3000 שנה! סך הכל פרגולה!)
אז הפרגולדה הזו היתה במיקום מושלם, עם נוף נפלא ואחלה בריזה. כמובן, התיישבנו לאכול.

ניתן לראות רפסודות הפרושות במפרץ, כנראה מזח של דייגים, עם צריפים קטנים וכל מיני ציפורים מאושרות מרחפות להן על פני תהום.

לכל הדודות והסבתות המתגעגעות, הרי לפניכם מבחר תמונות בוק לילדי ישראל בגולה.
בהמשך מובטחות תמונות יפות יותר.

התחלנו לרדת עוד, והגענו למקום ישוב נוסף.
שם גילינו צייר נחמד, שעומד ומצייר את המקום הפסטורלי.
הילדים עמדו נפעמים וניסו למצוא את הקשר בין המצוייר לבין המצוי. האמת, די אמין.
בכל אופן, צילמנו, כי זה נראה לנו תרבותי...

כרגע אנחנו הולכים לישון, נמשיך לעדכן בלי נדר מחר...

לילה טוב!

ברוך ה', התעוררנו בבוקר. גם הלכנו לעבודה, גם עשינו קניות. אכלנו ארוחת ערב, השכבנו את הילדים. מרלין גמרה לשטוף כלים ורצפה והלכה הביתה. עכשיו אפשר להמשיך לעדכן את הבלוג המרתק שלנו. תודו שהייתם במתח מה קרה בסוף!


באמת, אחרי שעזבנו את הצייר, גילינו חלקת חקלאות קטנה ומסודרת להפליא, וזקנה סינית בכובע מסורתי ועיניים מלוכסנות (טוב, את זה אי אפשר להוריד...) עומדת ומוכרת מגוון עלים מגינתה. היה בזה משהו מרגש. עבודת אדמה אמיתית כזאת, של פעם. והחקלאית בעצמה מוכרת את תוצרתה.
"יודע חקלאי פיקח
והוא הנחיל זאת לצבא
שאת הזן יש לשבח
ולהיטיב ההרכבה...
הורה כרוב והורה תרד
עגבניה עלי כידון
הורה..."
ובאמת פצחנו במחול הורה סוערת יחד עם הסבתא הסינית, תוך שירת "אנו באנו" ודמעות של אושר. כשהיא התמוטטה ברחנו מהר, שלא יאשימו אותנו...
 אחרי הסיפור עם הסבתא (שלא היה ולא נברא, לכל התוהים), הגענו אל החוף. ספסלים, סלעים, עצים יפים על שפת הים, המון ילדים אוסטרלים שהחליטו לנקות את החוף לכבודנו וילדים סינים היפראקטיבים שרצו על נהרה... איזו פסטורליה!










המשכנו לצעוד סביב המפרץ, עד שהגענו למקום הישוב שרואים ממול. בדרך ראינו דייגים (דייגות) משיטים את הסירות הקטנות שלהם. השמש כבר נטתה, כמו שמש חורפית שאנו מכירים, והכל החל לקבל צבעים נעימים יותר.






 כשהגענו למקום הישוב (כמה בתים, מקדש סיני והמון מסעדות של מאכלי ים), גילינו לשמחתנו שבעוד כחצי שעה יוצאת מעבורת ישר לנמל אליו רצינו להגיע (שהכי קל להגיע ממנו הביתה). בינתיים, קנינו גלידת האגן-דאז (איך כותבים את זה בעברית, בלי שזה ייראה בארמית?), שהיא כשרה אפילו בלמה, והתמוגגנו בגן המשחקים.

הדרך חזרה היתה כייפית. המעבורת היתה עם מרפסת פתוחה, שם יכולנו לראות ולהרגיש את הנוף. חזינו בצידה הדרומי של הונג קונג, מראה הבתים הענקיים על קו המים, השמש השוקעת, כל אלה שיוו לסוף היום מראה רגוע ונעים.

השמש השוקעת נתנה תאורה די יפה לאוסף תמונות נוסף של הילדים (ושל הנוף), אז בלי מלל, קבלו את התמונות.































אז להתראות בינתיים!
מקווים שנהנתם (אנחנו כן!)
מוזמנים ליצור קשר בטלפון או לשלוח מייל.

חורף טוב וגשום לכל היושבים בציון.