בכל אופן חוויית הלידה הביאה עמה לא רק את פורת המהמהמהמם, לא רק שמחה לביתנו ונחת לכולנו, אלא גם את סבא וסבתא ממעלה גלבוע, שנחתו אצלנו ביום רביעי שלפני הברית.
מי שלא ראה את יואל בהונג קונג - לא ראה מקגייוור מימיו!
ועוד רבות יסופר...
בתום הברית התארגנו לשבת. אותה לא נוכל להראות, אך רק נציין שהאווירה היתה טובה, האוכל משובח וכולם התנהגו למופת!
את מוצאי השבת דווקא צלמנו, וזקני השבט (עכשיו זה רשמי...) הובילו אותנו בריקודים ובשירה, לקול מצהלות חתנים מחופתם (אחלה מערכת! )
עוד יתרון לביקור ההורים, הוא הטיפול ההוליסטי המפנק והאוהב שמעניקה לכולנו סבתא נעמה. פורת זכה לטיפול ראשון של עיסוי תינוקות. הבחור התמסר כאילו אין מחר... כולו היה מרוח על המגבת, ישן (או שהוא רק עשה את עצמו...!).
מזג האוויר לא היה לטובתנו. מה זה אומר? להזכירכם מפרסומים קודמים (כן, כן... תלכו אחורה בבלוג, ותיווכחו לדעת שהדברים כבר נאמרו!), בחורף קריר ויבש ובקיץ חם ורטוב. עד כאן ברור. אממה- שדווקא לרגל ביקור הישראלים, הגיע הגשם איתם... ובעוד שבישראל כל טיפה היא ברכה, בהונג קונג כל טיפה היא סרוחה! (טוב, נא להימנע מקונוטציות לא שייכות!)
פשוט בעסה! עננים, גשם, מה עושים?
סבא וסבתא טוענים שהם לא עשויים מסוכר (דגש ב-ס'), ולכן גם הצאצאים שלהם לא עשויים מסוכר (לפחות 50%), ולכן אין שום מניעה להסתובב בגשם! הזמן דוחק, סבא טס חזרה כבר ביום א' הקרוב, ואין לנו זמן לבזבז!
טוב, אמרו אז אמרו. עטינו מעילי גשם (ניילון מעוצב. מעולה להזעה!) עלינו ב-MTR (כל הכבוד גברת זליבנסקי! איך זכרת שזאת הרכבת התחתית?!) לתחנת Mei-Foo (לא יודע איזה קונוטציות עולות לכם הפעם, אבל מי-פו נשמע מצחיק גם בעברית...) ושמנו פעמינו ליער הקופים.בעליה לרכבת (שהיא לא עליה באמת, הולכים באותו קו גובה...), נתקעה לנהרה הרגל בין הרציף לרכבת (דבר שלא קרה קודם מעולם!), והיא איבדה את נעלה האיכותית מביג'ין... עם גמר הבעסה וההתגברות על הבכי (של אבא), החלטנו להתעלם מכל הרמזים המטרימים (גשם, סינדרלה) והמשכנו בדרכנו עם ילדה חד-נעלית. במי-פו אבא רץ עם נהרה בעקבות חנות נעלי ילדים, ויצאו משם עם מגפיים ונעליים!! המגפיים היו השקעה כדאית ביותר, כי בהמשך גילינו עד כמה אנו מבוססים בבוץ... נסענו במונית (ניתן לראות בתמונה את שמחת הנוסעים).
הגענו להר הקופים:התעטפנו במעילי הפלסטיק, ושמנו פעמינו אל עבר הקופים.
אותנו הקופים כבר מכירים ממש טוב (ביקור רבע שנתי), אבל את יואל ונעמה הם ממש שמחו לראות! בזכות זה הם החליטו לצאת בכל זאת אל מקומות חשופים לגשם. נוצרה תופעה מצחיקה של גושי סחבות פרוותיים תלויים על ענפים ומזנקים ממקום למקום. הגשם ממש לא מחמיא ליצורים פרוותיים ואפילו לא לקופים! לכן השתדלנו להתעטף בניילון...
בתחילה לא ראינו אותם כל כך, אך בהמשך הם תפסו אומץ ובאו לקראתנו (הם הבינו שאלה לא סחבות, אלא בני אדם, ובתור שכאלה אולי יש לנו גם דבר או שניים להציע להם).
דוגמא לגושי הסמרטוטים הפרוותיים התלויים על עצים... אם ובנה (סמרטוטאמא וסמרטוטבן)
תופעה מעניינת נוספת שגילינו במסגרת ביקורנו בהר הקופים, היא חגיגות של נפאלים באותו מקום בדיוק. כל פעם זה חג אחר, אך מכיוון שזה לא מתואם איתנו מראש, זה נראה כמעט אישי. הם היו יותר אמיצים מאיתנו, וצעדו בגשם עם כפכפים, סאריים ומחלצות כאילו אנו ביום קיץ שמשי...
יש לציין כי העכו"ם שלהם ממש מרשים, ולמרות היותם מאוד עכומים, היה בזה משהו מעניין. ריחות מעניינים (הגדרה שמתחמקת מביקורת, אך משאירה פתח להבנת המורכבות), פרחים, פירות, נרות, צ'אי ונזירים מנגנים על כלים מיוחדים.
היידי בת ההרים (להלן: "סבתא נעמה") ומקגייוור רצו ללכת לטיול במעבה היער (הלבנים עוד היו יבשים.. אפשר להמשיך!)
אז נכנסנו לשבילים עקלקלים, לצידנו זרימה מרשימה של מי הסכרים המקיפים אותנו, הכל ירוק, רחוץ ונקי... אחחחח! משהו!
סבתא נעמה מאוד רצתה להצטלם עם העלים האדומים האלה. זה כמעט עלה לנו בהזנקת כוחות חילוץ, אבל בשיווי משקל מדהים (יוגה!), היא הצליחה לחבק את העלים ולצאת שלמה!
הגענו לאחד האגמים המלאכותיים שנוצרו בשל הסכרים, והיופי היה מדהים (ומקסים. הוקרה לסבתא נעמה).
שקט. טיפות על פני המים. ירוק. טורקיז.
אבל גם גמדים צריכים לגדול... ולכן עצרנו לסעודת 'אפרופו', שהגיע טרי טרי מהארץ (תאריך תפוגה 13.4.2014).
אמש סבתא נעמה באה עם אביתר לשיעור ימימה, והעבירה את השיעור בעצמה. היה מעולה! החיבור בין נעמה ללומדות, הפתיחות והקבלה היו פשוט מרגשים.
סבתא תאריך את שהותה בהונג קונג בעוד כשבוע, וסבא יואל צפוי לחזור ביום ראשון בלילה.
תמונות ועדכונים נוספים בהמשך.
