נסענו יחד ב-MTR, עד לתחנת Mei-Foo בקו האדום. משם לקחנו מוניות לתחילת המסלול.
החוויה של הנסיעה ברכבת התחתית היתה נפלאה לנו וקצת פחות כייפית לשאר הנוסעים (כמה אלפים, לא משהו שצריך להתרגש ממנו...)
כפי שניתן לראות, הילדים תפסו עצמאות (או פשוט לא קלטו את הסכנה שבהליכה לאיבוד...)
במונית, מקווים שהנהג יודע לאן הוא נוסע (בדיעבד הסתבר שהוא באמת ידע! הוא פשוט לא הראה לנו את זה כל הדרך...)
הקופיפה שלנו מאוד נהנתה ממעמד ה"אני נורא מסכנה", עד, כמובן, שהושמה במנשא, והפכה ל"אני נורא מאושרת"...
על הסכר הראשון בשמורה, חלק ממערכת שלמה של סכרים ומאגרי מים לחירום. כל האתר הזה חפור בבונקרים ובסכרים שנבנו על ידי הבריטים בין מלחמת העולם הראשונה לשניה, כחלק מההגנה על הונג קונג מפלישת צבאות זרים (יפנים כבר אמרנו?)
מצאנו עצמנו במרחב של שולחנות אוכל ההולכים ומתמלאים בחוגגים נפאלים שבאו לציין את אחד החגים שלהם (חג הנסיכה החיה האלה הפילה או משהו כזה). הם ארגנו שרשרות פרחים ושלטים ומוזיקה, והיה נראה שהולך להיות אחלה אקשן, אבל לא נשארנו כדי להנות מזה... בכל זאת, רק עצרנו לארוחה קלה...
הסבתות החביבות עונדות תכשיטים נפאליים מסורתיים (או שאלה הפרשות גוף שהתקשו, לא ממש בדקנו...)
וגם אנחנו לא טמנו ידינו בצלחת, והרבצנו תמונות עם הסבתות החביבות...
במהלך הטיול, הצטרפו אלינו שני הבחורים המעולים, גדולי תורה ומאדיריה, אשר הגיעו לחזק את הקהילה בחגי תשרי, והיו איתנו למשך חודשיים. זה היה השבוע האחרון שלהם בהונג קונג, וזכינו להנות מחברתם.
ולענייננו-
הראשון, אולי בדל (בשורוק וחיריק), מאפרת. פנוי להובלות. השני, אביחיל וייצמן, רחובותי. אף הוא פנוי. מומלצים בחום!
ובלי שום קשר, עוד כמה תמונות מהווי הקופיה (קופי מקוק, אגב, למי שמתעניין)
להתראות חברים!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה