יום ראשון, חול המועד סוכות תשע"ב.
השעון מצלצל ב-4:00 בבוקר. יום חדש מתחיל. יום של הרפתקה. ב-8:00 הטיסה לבייג'ין, יש להגיע לשדה התעופה בסביבות 6:30. הילדים הלכו לישון מוקדם (יחסית) ערב קודם, וכולם מתפקדים יפים.
המונית מגיעה, הכל עוד חשוך סביב, ואנו יוצאים לדרך...
בשדה התעופה יש מספיק אנשים לאכלס עיירת פיתוח. כנראה יש עוד כמה שלא שמו לב לשעה...
הכל עובד כשורה.
נסענו ברכבת של שדה התעופה, המשכנו באוטובוס לאזור של ה"חברות טיסה זולות שרק סינים ומערביים קמצנים יטוסו בהם, אז אין לנו כוח לארגן רכבת עד לשם", והמתנו בסבלנות.
מטיסות קודמות למדנו כי עדיף לדחות את העלייה למטוס עד הרגע האחרון. לאפשר לילדים לאכול, ללכלך, לצעוק, לרוץ, לקפוץ, שוב לאכול וללכלך, להחליף, לשתות, פיפי, עוד כמה קפיצות ורק אז להכנס לקופסת המתכת ממנה אין דרך חזרה...
אז המתנו...
והמתנו...
ובסוף עלינו על מטוס "Hong Kong Airlines", והתמקמנו לנו.
וכך התחיל ה"פעלתון" למשך השלוש השעות הקרובות: חוברות, תצפית נוף, אוכל (זה לא רעב! זה שעמום!!), ציור ויצירה.
הארוחה שאתם צופים בה אינה כשרה. היא הכי כשרה שיכולנו להזמין- "הינדו צמחוני" (פיסות הודי שהיה צמחוני?!). אין ארוחות כשרות על הקו בין הונג קונג לביג'ין (אל תשאלו למה. איש אינו יודע). אז אכלנו את הפירות... השאר נשאר סגור ומסוגר. והצאנו שנוויצים מהבית (סנדוויצ'ים).
לגימת כוס תה של שחרית.
גני דור.
לאורך כל הדרך ראינו מלמעלה את חלקות השדה הרבות, שטחים עצומים של ישובים קטנים המוקפים בחלקות מסודרות וישרות. קצת הזכיר את הכפרים בשומרון, איך כל משפחה מחלקת את החלקות לעוד ועוד חלקות קטנות לפי הילדים (אעפ"י שלא אמורים להיות בסין יותר מילד-שניים).
ואז התקרבנו לביג'ין והתחלנו לראות את הנופים העירוניים ההולכים ומתקרבים אל המטוס (או שהוא התקרב אליהם?)
בשדה התעופה חיכו לנו טלי וירון ברטל המקסימים, עם ילדיהם המתוקים מיה ואמיתי. הם לקחו אותנו ברכב לביתם, הנמצא בשכונת וילות של מערביים וסינים עמידים בפרברי ביג'ין. זו שכונה סגורה ושמורה, מתנהלת כמו סוג של ישוב קהילתי, מסתובבים בתחושת בטחון, הילדים לבד בחוץ רוכבים על אופניים, הרבה מתקנים לילדים ופעילויות משותפות.
בעבר אסור היה למערביים להתגורר בבניינים יחד עם מקומיים, ולכן נוצרו שכונות כאלה שאיפשרו למערביים לחיות את חייהם ללא חשיפת המקומיים לגחמות המערב. אפילו היה כסף שנועד רק למערביים, הידעתם? (לכן הכסף הסיני היום נקרא גם יואן וגם RMB, אעפ"י שהיום זהו אותו מטבע).
הבית הצהוב הוא בית של השכנים ממול. חלק מהבתים עדיין שייכים לחברה המקימה, ולכן הם מטופלים ומתוחזקים על ידי אותה חברה. ניתן לשאול ריהוט ומוצרי חשמל עד שיגיע המטען וכדומה. מאוד נוח ומאוד יעיל!
לאחר התעשתות קלה והתרעננות, יצאנו מייד לארמון הקיץ, אחד מאתרי המסט (Must) בבייג'ין. נסענו כולנו לארמון שנמצא בשטח עצום ובו מבנים ובריכות וגשרים וכדומה. כל זאת נבנה לאחת משושלות הקיסרות בסין (באזור של בייג'ין, כמובן). הכל מתוחזק ושופץ מספר פעמים, ורבים רבים המסתובבים בו להנאתם.
משום מה תמונות רבות סירבו להיטען לי כאן, ולכן חסרות כל התמונות של תחילת הסיור. עם זאת, עדיין ניתן להתרשם מיופי הבניה ומהצבעים הנפלאים של הפגודות והקורות.
כמו בכל פינה אחרת בסין, גם כאן רבו הרוכלים המנסים למכור לתיירים התמימים שטויות במחירים מופקעים (טוב.. לא ממש מופקעים, אבל סתם חבל על הכסף, לא?) לשמחתנו, טלי התותחית מתמקחת במנדרינית שוטפת, ולכן תמיד יצאנו מנצחים!
ואכן, גם אנחנו רכשנו לכל ילד את המשקפיים המטופשים עם השפם והמשרוקית שמתנפחת לשפם... אמיתי מדגים כאן מראה מתוחכם: "סתיו 2011". גם גני חשבה שזה מחמיא...
שלושת המוסקטרים...
ובעודם מסתובבים בשווקים ובחוצות, הותקפו ילדינו התמימים על ידי סבתא סינית נלהבת (תופעה שתחזור על עצמה אחת לכמה סבתות), כי לא בכל יום נתקלים בילדים לבני עור עם עיניים!
היא היתה כל כך נלהבת שהיינו חייבים להנציח את הרגע (על אף שהילדים מצאו את הסיטואציה משעשעת פחות)...
והנה רוכל נוסף, צעיר ונמרץ, שאף חטא במילים אנגליות פה ושם (מה שרובם מתקשים לעשות). הוא ניסה למכור כובע נייר המשנה צורות. מאוד מרשים....אך לא יעיל.
בשלב כלשהו הגענו למעין ספינת שיש (מבנה בצורת ספינה). מרשים, אם כי לא ממש הבנו את מהות המבנה. נראה כי הוא ידע ימים יפים יותר.
בר, בכורת משפחת ברטל, בדיוק סיימה את השירות, ובאה לביקור... אנחנו חייבים להודות שהיא קיבלה יפה מאוד את "גזל הבלעדיות" שעשינו לה, ואף שיתפה איתנו פעולה בתור אחות גדולה לילדינו הפעלתניים. בחורה למופת!
וכפי ששמתם לב, כבר ירד הלילה.
בדרך הביתה, עצרנו בחב'ד (המסעדה של דיני), שם הזמנו אוכל בשרי מצויין בסוכה שעל גג הבניין. בכל זאת... סוכות.
בבוקר המחרת הלכו מיה ואמיתי לבית הספר (להם אין חופש, והאמת שגם לילדים שלנו לא היה חופש, אבל בינינו- מה הם כבר הפסידו..). טלי ובר וכולנו, נסענו יחד עם הנהג החבר'המן לחומה הסינית, או כפי שהיא נקראת בלע'ז: "The Great Wall", יעני- כל עם צריך כותל...
בדרך התרשמנו מהתפתחות מערכת הכבישים, הנבנים תוך כדי נסיעה עליהם, היינו מוקפים בפיגומים ומעלינו טונות של בטון. מרגיע? לא בטוח... אבל עבר בשלום.
ולאחר כשעה נסיעה, הגענו אל מרגלות החומה. שם כבר המתין לנו שוק ססגוני מאוד ובו מבחר תוצרת ארצנו (הסינית)- בגדים (משי?...חחחח), בובות, פסלים, שמשיות, פירות, ירקות, גם יבשים, מגנים, תמונות, סבתות, בנאים וכו'. אכן, תאווה לעניים!
גמל טיבטי? גמל הימלאיי? לא ברור. בכל מקרה, שתי דבשות. דבל קבינה.
מכיוון שאין לנו שום כוונה להתאמץ יתר על המידה, עלינו ברכבל אל החומה.
"על חומותייך עיר בייג'ין הפקדתי תיירים כל היום וכל הלילה..."
אורך החומה, כולל כל ספיחיה כ-8,000 ק"מ. היא נבנתה במשך 600 שנה, במטרה להגן על סין מפני גזילות של החקלאים על ידי המונגוליים או שבטים אחרים שהסתובבו באזור (מאזור רוסיה?). טוב, זה לא שיעור הסטוריה, אז אל תתפסו אותי במילה.
כפי שוודאי שמתם לב ברקע, השלכת כבר שולטת והצבעים משגעים. ממש אוורופה!
ואיך יורדים מהחומה? מה, חוזרים כל הדרך חזרה?? ודאי שלא.
ישנן מגלשות מיוחדות (כמו בצוק מנרה למי שמכיר), היורדות כל הדרך מהחומה עד למטה. ובעומדנו בתור, כמו סינים טובים, הגענו סוף סוף למגלשות, וא ראו המפעילים שלורדית יש בטן... נו, אז כמובן ש-רוריה, סכנה לבריאות הציבור, ודאי שאסור, מה זאת אומרת- אחריות שלנו, מה יגיד מאו, ומהו יגיד? ובכלל, חוסר אחריות- 3 כבר יש לכם, מה פתאום עוד אחד?! לנו בקושי מותר אחד, וגם אז הוא יוצא לנו דפוק...
בכל מקרה, ההרה הונתה ההרה, ובתום הטיפוס, עלתה עם נהרה על רכבל שהיה בטיחותי הרבה פחות מהמגלשות (מוט מתכת דקיק הפריד ביניהן לבין האינסוף), אבל כאמור- ראש סיני זה כמו כרוב סיני, יותר גרוע מכרוב רגיל, קטן יותר ואף אחד לא סופר אותו. והרי ידוע שהמוח דומה לכרוב....
אבל היה מה כיף במגלשות- עם ברקס וכאלה. בר היתה עם גני, אבא היה עם יהב, טלי היתה לבד (אומץ!!) וורדית בהתה אל האינסוף בבעתה...
חזרנו הביתה עייפים, מרוצים ועם וי ענק על החומה הסינית.
ביום המחרת, לקח אותנו ירון, יחד עם בר, לטיול במרכז בייג'ין- כיכר טייננמן והעיר האסורה.
בייג'ין הפכה למגרש משחקים ענק לאדריכלים וחברות זרות, הבונים בנייני ענק (רבים מהם ריקים) ומשווים לבייג'ין מראה של עיר מערבית לכל דבר.
זהו למשל בניין הטלויזיה המפורסם- נראה כאילו הוא עומד ליפול, הא? באמת ציפור סינית לחשה לנו כי אף אחד מעובדי הטלויזיה לא עומד בפינה. כולם מתרכזים באזורים הבטוחים. רק המנקות צריכות להוריד שם אבק מהדסקים הריקים...
ואז הגענו לאזור כיכר טיננמן והעיר האסור. העיר מוקפת בפארקים יפים כדוגמת התמונות האלה.
פה התקבע המנהג הידוע של אזרחים סינים בעלי דיעות שונות להמרח על ידי טנקים או סתם לשרוף את עצמם. האמת שזו כיכר עם סיפורים די קשים, אבל כמו יהודים טובים- אם לא נצחק עם זה, נמות מזה... אז עדיף לצחוק, לא? (זה בכל מקרה לא יעזור לבריאות של הסטודנט ההוא...)
ובהמשך הגענו לכניסה לעיר האסורה.
זהו בעצם משכנם של מנהיגי סין מאז ועד היום. ובכל זאת, מסתובבים שם רבים רבים. הגודל והעוצמה פשוט מדהימים! זו חתיכת עיר (72 ק"מ רבוע!), וחצינו אותה מצד לצד.
תמנות דאווין של הכניסה לעיר האסורה (אפקט של המצלמה)
מי ומהו מאו אתם שואלים.
ובכן הוא הסיבה לכך שהסינים כבר לא יודעים מה זה להיות סינים... ה-קומוניזם מחק להם את השכל (הסיני).
ובתוך העיר האסורה, גאדג'ט חדש:
חיילי צעצוע זוחלים על בטריות עם דגל סין האדום והמתנפנף
צופים בחיילים (שוטרים? שחקנים? פלסטיק?) מתאמנים למסדר או תהלוכה כלשהי.
ובמהשך - ממתינים בסבלנות בזמן רכישת הכרטיסים להמשך הסיור- מוזיאונים וכו'.
האריות הדרקוניים (בהמשך תגלו שגם הציפורים והצבים הם דרקוניים), שומרים על מנהיגי הסינים.
ואילו העיטורים והפיתוחים על גגות המבנים, הקורות וכל מערכת הבנייה - מרשימים ממש! אגב, המדריך ירון טוען שכמעט ואין שימוש במסמרים. כל הבנייה היא על בסיס שילוב של קורות אחת בשניה ויצירת מבנה חזק מאוד.
לא נראה לי שהוא התכוון לתנועה שיצאה לו. הוא עבר לידינו ובדיוק צילמתי... אבל יכול להיות נחמד לשלוח את התמונה לממשלת סין ולראות מה קורה עם החייל הזה. לאן הוא יקודם (אולי יכנס לרשימת תורמי האיברים...).
בתוך המבנים ישנן תערוכות מרשימות ביותר המציגות תחומים שונים כמו כלים, כלי נשק, בגדי לוחמים וקיסרים, מתנות ושכיות חמדה של שושלות הקיסרים וכדומה.
אפילו הילדים התרשמו, וגני בקשה להצטלם ליד מספר מוצגים... אחחחח, א-יידשע קינדערלאך!
בארגז רואים קליעים שונים של כלי נשק עתיקים. כידוע, אבק השריפה הורכב כאן (סין) והשימוש בו היה מרשים (אז... היום פחות).
בגדי קיסרות ולוחמים במעמדות שונים ובתפקידים שונים. לא נלאה אתכם בפרטים.
כלי נגינה דמוי קונכיה, ששימש בלחימה, קצת כמו חצוצרות הכסף של בני ישראל או משהו בסגנון
"קוקו, מי שם?" קצת משחקים של פתחים והשתקפויות..
ענייני אסטרונומיה וכאלה
"אני רוצה שתרשום 'טייסת'...או 'נווטת'..."
גני דור באימונים לגיוס חיל האוויר, מנווטת בשטח העיר האסורה.
זוכרים שדיברנו על צבים דרקוניים? אז הנה הם:
כיסויים של אייפון בחנות בתוך העיר האסורה. הכל בסימן- סין.
וכך סיימנו לנו את העיר האסורה.
יום שלישי והאחרון חביב בביג'ין.
עוד באותו הערב הספקנו לבצע מסע קניות (דה-קטלון, אחלה חנות, אפילו שלא מדברים שם מילה באנגלית). ביום ד' לפנות בוקר השכמנו, והנהג החבר'המן לקח אותנו לתימן... אה לשדה התעופה.
חזרנו הביתה בשלום (ובשלוש), מייד כדי להתכונן לשמיני עצרת שחל באותו הערב.
שוב, בהזדמנות זו- תודה מכל הלב למשפחת ברטל המהממת שעשתה את ביתה לביתנו.
...ובקרוב- טיול בהר הקופים, בהונג קונג פארק ובחדרה (טוב, לא בחדרה).
במונית, מקווים שהנהג יודע לאן הוא נוסע (בדיעבד הסתבר שהוא באמת ידע! הוא פשוט לא הראה לנו את זה כל הדרך...)
