התלבטנו רבות האם להמשיך ליום נוסף של שייט ואיים, אך לאור הימים הבאים (שישי, ודי...) הבנו ש"אם לא עכשיו - אימתי"... אז הלכנו על הדיל.
הבטיחו לנו לגונות קסומות מסרטו של לאונרדו דיקפריו (לאו הקרפיון) "החוף", ואכן קיימו (לא שראינו את הסרט כדי להשוות, אבל זה בהחלט נראה כמו נוף מתוך סרט!).
חייבים לומר שהשייט היה מאתגר... ארוך הרבה יותר, בסירה פחות נעימה ובלי זכר לישראלי. כל מי שהקיף אותנו היה "לא משלנו"- איראנים, אינדונזים, פיליפינים, רוסים, דנים, פינים (ב'פ' רפה), אמריקאים, סינים וכו'... הסירה גם לא היתה נוחה לשוטטות, מה שדרש מהילדים הרבה אורך רוח ונינוחות (לא תמיד היו בנמצא, אך בהחלט היתה התעלות!).
כך התיישבנו לנו בספינה, ממש "בבטן האניה", נחנקים קצת מהחום, ומחכים בקוצר רוח לתחילת ההפלגה...
זו, לא אחרה לבוא, והנה כבר אנו בדרכנו לאי קטנטן (ב-10 דקות בערך הקפנו את כולו), ובו חוף נחמד עם המון דגים צבעוניים שלא מפחדים להתקרב, חול לבן וים מהמם...
כדי להגיע מהספינה אל היבשה, יש צורך לעלות על סירת טוק-טוק... כזאת שמונעת על ידי מנוע של מכסחת דשא, עשוייה מעץ...ממש כמו פעם... חלקנו עדיין הקפידו על חגורות הצלה, וחלקנו כבר הבין שזה לא ממש יעזור בעת הצורך...
בהמשך, הפלגנו לנו לעבר האי והלגונה של לאונרדו דיקרפיון (לא ממש שלו, אבל הוא השתעשע לו שם במסגרת סרטו המפורסם שלא ראינו מעולם "החוף").
הרים רמים התרוממו מתוך המים, והמחזה של הלגונה התכולה, סגורה לה בין רכסים, פשוט הדהים אותנו (טוב, לא ממש ה-ד-ה-י-ם, אבל בהחלט הרשים)
מה שהיה כיף באי הזה, שהיה בו גם ג'ונגל קטן, שאפשר היה להסתובב בו עם הילדים... אז מרוב שהסתובבנו כבר נגמר לנו הזמן והיינו צריכים לרוץ לטוק-טוק, לפני שהספינה תברח לנו...
...ואז המשכנו בהפלגה אל עבר קופיפי המפורסם, שם שהינו לשעה, מתרשמים מהים השקט, החוף המרשים והשקט...(ברקע ניתן לראות את אחת הנופשות קוראת ספרות יפה במים...איזו אידיליה)
תמונה אחרונה על המזח בקופיפי, לפני הפלגה א-ר-ו-כ-ה בחזרה (הפלגה שקצת מחקה את כל ההנאה שהיתה, אבל עכשיו, כשאנו שוב צופים בתמונות, אז נזכרים שבעצם די נהננו...)
...כן, בסופו של יום החבר'ה דרשו סרט במחשב... מזל שסחבנו אותו מהונג קונג...
זה אגב סייע להפחית את כמות התלונות החוזרות: "אין לנו כאן חברים, אין לנו כאן משחקים ואתם לא קונים לנו שום דבר..." הדור של היום...
"וזו האמת לאמיתה חברים - להתראוהות"
הבטיחו לנו לגונות קסומות מסרטו של לאונרדו דיקפריו (לאו הקרפיון) "החוף", ואכן קיימו (לא שראינו את הסרט כדי להשוות, אבל זה בהחלט נראה כמו נוף מתוך סרט!).
חייבים לומר שהשייט היה מאתגר... ארוך הרבה יותר, בסירה פחות נעימה ובלי זכר לישראלי. כל מי שהקיף אותנו היה "לא משלנו"- איראנים, אינדונזים, פיליפינים, רוסים, דנים, פינים (ב'פ' רפה), אמריקאים, סינים וכו'... הסירה גם לא היתה נוחה לשוטטות, מה שדרש מהילדים הרבה אורך רוח ונינוחות (לא תמיד היו בנמצא, אך בהחלט היתה התעלות!).
כך התיישבנו לנו בספינה, ממש "בבטן האניה", נחנקים קצת מהחום, ומחכים בקוצר רוח לתחילת ההפלגה...
ז
הרים רמים התרוממו מתוך המים, והמחזה של הלגונה התכולה, סגורה לה בין רכסים, פשוט הדהים אותנו (טוב, לא ממש ה-ד-ה-י-ם, אבל בהחלט הרשים)
זה אגב סייע להפחית את כמות התלונות החוזרות: "אין לנו כאן חברים, אין לנו כאן משחקים ואתם לא קונים לנו שום דבר..." הדור של היום...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה