היה יום מתיש ויש להם את כל הסיבות להמשיך לישון (למה לא כל יום שבת...?)
אנו בעיר Can Tho, על גדות נהר המקונג. הבוקר אנו יוצאים לשייט בשוק הצף - לראות איך המקומיים מוכרים את מרכולתם לאנשי העיר בדלתת המקונג.
על ההתחלה פגשנו אישה הקולעת כובעים מעלי במבוק או עלים כלשהם...
יצאנו בבוקר חם זה לשייט איטי ומרתק על נהר המקונג.
משקיפים על בתי העניים על כלונסאות, היושבים על גדת הנהר, עקומים, מתפוררים - אך באין כסף לרוכש קרקע, זהו הפתרון היחידי בשבילם...
משקיפים על האנשים המכבסים, שוטפים ירקות, רוחצים במים, אותם מים אליהם מתנקזים הביוב, הגשמים, שמן המנועים ועוד רבים וטובים...
זהו השוק הצף.
סירות סירות עמוסות מטען של תוצרת מקומית, ומוט גבוה מודיע על הפרי או הירק המוצע למכירה. אין שלט, אין צעקות. עמידה דוממת של סירה מתנודדת, עמוסה בסחורה מסוג אחד או שניים. לא יותר.
ואז ירדנו מהסירה ויצאנו לסיור במפעל ביתי להכנת נודלס אורז.
תהליך מרתק, שבסופו של דבר- מעורר בך את התקווה שמעולם לא אכלת נודלס תוצרת המקום... אין ניקיון, אין היגיינה או תברואה בסיסית, אבל יש עבודה חרוצה, מיוזעת, שמחה ומרתקת - שהתוצר הסופי שלה הוא נודלס כמלוא העין...
הנודלס המוכנים ארוזים בשקיות, ישר למשלוח...
וממש ליד, בתוך ערסל עטוי כילה, שוכבת תינוקת בת כמה שבועות או חודשים וישנה... אין לה טיטול ואפילו חיתול בד, אלא רק סדין סופג מתחתיה.
טוב. התהליך מתחיל מהשריית האורז המרוסק בתוך מים, בחביות הענק האלה. שם הוא תוסס ומתרכך והופך למעין עיסה מימית לבנה.
את העיסה שופכים על גבי טס המונח על אש, ומייצרים כמו קרפ - דף דק דק של אורז.
לאחר שהדף הזה הופך לקצת יותר יציב ומוצק, מסירים אותו מעל האש, ומניחים לייבוש על גבי מחצלות בשמש.
כשהדפים האלה מתקשים ומתייבשים, הם מוכנים כבר לעבור בתוך מכונת ה"פסטה" - ולהפוך לחוטי אורז דקיקים.
יהב חוקר סרטנים ויצורי מים אחרים שנשלו מן הנחל העובר ליד המפעל (יותר נכון- תעלת ביוב), ונועדו לארוחת ביניים במהלך היום...
וכך מגיע האורז אל המפעל... שקים שקים של אורז עוד בקליפתו.
זוכרים שדיברנו על הקשר האישי ההדוק והפיסי עם המקומיים בויטנאם? אז הנה דוגמא קשה ומוחשית - למה לא לשים יד לפני שניה גירדה בכל מיני מקומות- ישר על הפרצוף של הבן הבוזבוז שלי? זה דבר מאוד הגיוני לעשות!
והנה עוד עדות לג'ק-פרוט, הפרי העסיסי והענק הזה, שתלוי לו על הרבה עצים באזור.
שבנו אל סירתנו, שותים בשקיקה מיץ קר בטעם פסיפלורה (בהכשרת רבנות דור) - 90% סוכר וארומה של פסיפלורה...
המכונות - ענתיקות, אך עובדות למרבה ההפתעה. כל המיכשור מבוסס על רצועות, הכל מעץ - רוחש ומקשקש, אבל מאוד נחמד לעקוב ולראות איך קורה הפלא...
בעיקר אם הוא חיית המחמד שלך!
חזרנו מותשים ומיוזעים למלון, אך כבר ב-12:30 בצהריים... שאלנו את פוק "לאן עכשיו?", והוא לתומו חשב שבזה נגמר היום. הבענו מחאה, ואכן, יצאנו לטיול אחה"צ - רק אבא, גני ויהב, למקום קינונן של אנפות לבנות ושחורות, מקום בו מתאספות כל האנפות מהאזור ללינת לילה.
כדי להגיע לשם, צעדנו כשעה בתוך כפר אמיתי, בלי מיצגים תיירותיים או מוכנות של התושבים למבקרים לא צפויים. ככה פגשנו ויטנאמים באמת!
סוף סוף הגענו אל המצפור... מרפסת בגובה 2 קומות, אליה עולים במדרגות לולייניות, ישר לגובה העיניים של האנפות.
ואז קנינו מיץ קנה-סוכר. מכונה מגניבה שסוחטת את הקנה ישר למיץ מתוק וטעים, עם קצת לימון, והרבה קרח. תענוג!
ואיש נחמד שהעלה את יהב על הקטנוע שלו ולקח אותו לסיבוב קצרצר... האושר בהתגלמותו!
הירקניה המקומית.
עוד יום עבר, ונוסעים חזרה למלון. לילה טוב!
