בכל מקרה, אנחנו ממש לא גלותיים. אז נסענו לנו. הויזות סודרו, העניינים תוכננו וברוך ה', יצאו אל הפועל. נסענו עם שתי מזוודות ועוד אחת, מתוכן 2/3 אוכל וסירים, פלטות וכלים. כן. הרבה משקל. לא היה סיני שפגש אותנו ולא קילל את הלבנים האלה...
הגענו בטיסת אחה"צ קצרה לגווילין Guilin, עיר בת 700 אלף איש (פיצית!) בדרום מזרח סין. מרחק שעה וקצת טיסה מהונג קונג.
בילי המדריך המתין לנו ביציאה משדה התעופה, עם הואן והנהג ולקח אותנו למלון בגווילין.
בבוקר למחרת, יום ד', יצאנו ברכב עם בילי לכיוון טראסות שדות האורז. בדרך עצרנו בשוק המקומי לקנות כמה ירקות ופירות. התרשמנו מהמבחר הדל ומהפשטות (ממש אותנטי! איזה כיף! סין האמיתית!)
קנינו מלפפונים בגודל של קומביין (כנראה רק בישראל הם קטנים ונחמדים) ואבטיח שעתיד להאכל רק בתום המסע...
וגם ראינו פרפרים יפים בדרך. 
ובמסגרת הפשטות האותנטית, גם ראינו אשה שואבת מים ממשאבה ידנית. נו, באמת... זה כבר מתחיל להיראות פאתטי, לא?כנצר למשפחות עובדי אדמה, בקשנו את בילי (להלן 'המדריך שאול') לקחתנו את כפר אותנטי אמיתי לא תיירותי של חקלאים ואיכרים וכאלה שבאמת לובשים את כובע הקש כנגד שמש (ולא בשביל תמונות).
אז עצרנו בדרך והסתובבנו לנו בכפר מקסים שאת שמו אנו לא זוכרים (אבל מי שיודע לקרוא מנדרינית, ודאי יזהה מייד).
צעדנו בשבילי בטון מוגבהים, מעל לשדות של אורז, שהיו יבשים באותו הזמן. בדרך פגשנו אנשים מעניינים, כמו האשה הנושאת דליים התלויים במקל במבוק על כתפיה, או נשים הרוחצות את הכביסה בנחל.
אזור שלם בכפר הוא ישן מאוד, שלא לומר עתיק: בתים בני 100 שנה. הלבנים עשויות עפר שרוף, ומחופות בסיד ובוץ. הרעפים אף הם שרופים כדי לעשותם חסינים בפני רטיבות. לכן רוב גגות הבתים שראינו, היו שחורים-אפורים.
בעודנו צועדים בסמטאות הצרות, פגשנו חבורת ילדים, שהיו בדיוק בהפסקת בין לימודי הבוקר ללימודי אחר הצהריים.
מערכת בית הספר בסין מעניינת מאוד.
חינוך יסודי הוא בחינם, עד סוף כתה ט'. את גילאי החטיבה, רוב הילדים מעבירים במסגרת פנימיה, כאשר הם חוזרים הביתה לסוף השבוע (שבת-ראשון). כאן המקום לדבר על הגבלת הילודה. אכן, יש הגבלת ילודה. אם נולד בן ראשון, זהו. אם נולדה בת- מותר לנסות עוד פעם אחת כדי להרוויח בן זכר. זה באזורים הכפריים. בערים הגדולות- מותר אחד ודי. לא הצליח- שביזות. אבל אם מביאים לעולם ילד שלישי- יש לשלם קנס עתק. אם לא משלמים, אין בעיה. הילד לא מקבל דרכון. בתוך סין, לכל תושב יש דרכון, המשמש כתעודת זהות, וכאשר רושמים את הילד לבית הספר, הוא נרשם באמצעות הדרכון, בהתאם לפרובינציה בה הוא חי. אם אין דרכון- אין בית ספר. זאת אומרת, הברירה היא בין שני ילדים חכמים ומשכילים, לבין ילדים בורים. והרבה פחות כסף נזיל.
אגב, למיעוטים בסין, המהווים כ-30% מכלל האוכלוסיה, אין הגבלת ילודה.
התופעה הקשה של ריבוי בנים לעומת בנות, הולכת ומתאזנת בשנים האחרונות, בתום מסע תעמולה אינטנסיבי לטובת הבנות. היום רוב הסינים הצעירים לא רואים הבדל בין בנים לבנות. גם לרופאים הסינים, אסור לבצע הפלה ללא אישור, וכך נמנעות הפסקות הריון רבות על רקע מין העובר.מתוך החבורה של הילדים, נותרה לה אחת קטנה ובוכיה, שמאוד רצתה את אמא, שהלכה לשוק. גני, יהב ונהרה ניסו בכל כוחם לעודד אותה. זה קצת הצליח, האמת!
על רבים מפתחי הבתים והחצרות נתלו כרזות אדומות ומצויירות, שאריות מחגיגות ראש השנה הסינית (פברואר). 
וואם בשוויון עסקינן, אז כאן באמת שקשה להתלונן על מעמד האישה. היא זו שעובדת! היא בבניין, היא בשדה, היא בבית והיא בנהר, עושה כביסה.
את הגברים, לעומת זאת, מצאנו יושבים חסרי מעש במרכז הכפר, תחת עץ עתיק, ומעשנים, משחקים וקוראים ספרות יפה (טוב, לא ממש).
זה שם הכפר, למי שתוהה. תקראו מלמעלה למטה. מזהים?
מימין ניתן לראות את היעד הבא במסלול יום ד'.
מרכז מבקרים ענק של שבט ארוכות השיער. תכל'ס יותר תיירותי מזה לא יכול להיות. הכל ממש בשביל התייר המערבי הפראייר, שיתלהב, יקנה, יצלם ויכניס עוד כמה יואנים לכלכלה המקומית. אבל מה, יפה!
שבט ארוכות השיער הוא קבוצת מיעוט בסין, אשר הנשים שבו מתלבטות בשיערן הארוך והאסוף, שאינן מספרות אותו לעולם, למעט בגיל 18.
כדי להגיע לכפר שלהן (ובהמשך לטראסות האורז), יש לשלם כניסה לדרך שהממשלה סללה. אגב, נתקלנו בהמון כבישי אגרה, באמצע שום מקום, וההסבר המתמיד היה- הכסף נועד לתחזוקת הכביש. הממשלה בנתה, הציבור מתחזק. כל הכבוד לקומוניזם!
והן יושבות להן במרכז המבקרים, וממתינות שתגיע לרכוש ממיטב מעשי ידיהן (נו, באמת, אתם ממש חושבים שהם עושות את זה בעצמן?! לאחר מכבש לחצים, המדריך שאול הודה בקול: הסחורה מגיעה מגווילין, והממשלה משלמת להן לעמוד ולמכור לתיירים!)
כשהגענו לכפר עצמו, היינו צריכים לחצות את הנהר בגשר כבלים שממש מתנדנד. מלחיץ? למה? מיליון סינים לא טועים! זה בטח חזק ויציב. 
זכינו לראות בית חדש בהקמתו. כמו שניתן לראות הבתים ענקיים, וההסבר הוא שבקומה התחתונה גרים הסבים, ומעליהם הילדים והדור השלישי. אגב, מכיוון שהם מיעוט בסין, לא חלה עליהם הגבלת הילודה. 
הבתים בנויים רק מעץ. הקירות ברובם מלאים בחלונות מ-4 כיוונים, כדי לאפשר זרימת אוויר בחום של הקיץ, וייבוש הבית מהלחות. 
המדריך שאול סידר לנו ביקור פרטי בבית של אחת הזקנות בכפר, אשה כבת 75. הוזמנו לביתה.בחלק התחתון, לפני שעולים במדרגות, נמצאות החיות, הזבל והאופנוע. פגשנו את החזירים החביבים.
בתוך הבית, הראו לנו שתיים מהבנות את שיערן. לכולן השיער שחור, והן תוקעות בו מסרק בו הן מסרקות את השיער כל הזמן. בתוך פקעת השיער מסתתר גם קוקו מנותק, מהתקופה שעד גיל 18. לאחר שהן מתחתנות, אסור להן ללכת עם שיער פזור. קצת דומה לכיסוי הראש אצלנו, לא? טוב, זה לא ממש הפריע להן להראות את השיער.
בהמשך הסיור בבית, התרשמנו מהמטבח המעניין (מינימלי).
סוג של פויקה באמצע המטבח, על הרצפה. מעליה תלויים קלחי תירס מיובשים, וחתיכות בשר. זאת, במטרה לשמור עליהם יבשים במהלך החורף, כאשר אין יבול. 
בנוסף, ראינו את מעיל החקלאים התלוי בבית. אף על פי שנראה כי הוא עשוי מחיה כלשהי, זהו בסך הכל אריג מעץ כלשהו, כנראה משהו בסגנון של דקל, שמהסיבים יוצרים מעיל המכסה את הכתתפיים והגב בלבד. אין סיבה לכסות שום אזור אחר בגוף. זו הפוזיציה בה נמצא החקלאי בשדה במשך שעות...ככה שהוא מוגן!
הוזמנו לעלות לקומה העליונה- שם שוכנים חדרי השינה והמחסן/ אסם. המיטה הזו, למשל, משמשת את כל ילדי המשפחה. (לא צילמנו את הסלון, כי אין שם כלום. לא ספה, לא שולחן)
וממש ליד חדרי השינה, ישנו האסם, באוויר הפתוח. כפי שאתם רואים, אפילו הגג והקירות לא אטומים לחלוטין. כנראה אין מה לפחד מהטבע שם בחוץ...
והנה הגבר היחיד שעשה כביסה בכל הטיול שלנו. וגם זה היה ליד ברז ולא בנהר... עצלנים!
ואז אנחנו ירדנו לנהר, לפוש מעט. הזרם היה קריר ולא חזק מידי. ישבנו לנו על גשרון עץ רעוע וערימת אבנים על שפת המים, משכשכים רגליים ונהנים מהשקט.
רוליק רצתה להראות לכם את הלק שמרלין העוזרת שמה למה באצבעות הרגליים. אז צלמנו את הרגליים החמודות שלה, אבל לא רואים את הלק. סליחה רוליק. בפעם הבאה...
כן, זו היתה סבתא זקנה שסחבה לנו את המזוודה ששקלה כמעט 30 ק"ג. כן, זה היה בעליה. כן, זה לקח כחצי שעה. והרגשנו מצפון, ואשמים, ומערביים מתנשאים שהמקומיים עובדים בשבילם. טוב, מה נעשה, זו העבודה שלה! כל עבודה מכבדת את בעליה, לא? ההוכחה: היא בקשה לסחוב לנו גם בדרך חזרה ביום למחרת...אז התארגנו לנו במלון, בו היינו האורחים הראשונים ללון. זהו מלון שנפתח ביום בו הגענו. אנו, כמובן, לא הוזמנו לחגיגה, שכללה בירות, מיני בשרים לא מזוהים ובעיקר שקי זיקוקים ענקיים בכניסה שפשוט פוצצו בבת אחת, מה שגרם לרעש אימים, עשן אימים והמון טינופת של ניירות אדומים... הווי שכזה...
בתום ההתארגנות יצאנו לסיור בטראסות האורז.
האמת, איש לא הכין אותנו לטיפוס האינסופי של מדרגות ממינים שונים. בכל זאת, חמים, לח ואנחנו עייפים, אך דבר לא יעצרנו בדרכנו אל האורז הנכסף! (אל תשכחו שאנחנו אחרי פסח, ולא אוכלי קטניות, ככה שאורז לא בא אל פינו מזה שבוע ימים!!)
אז גם אותנו תפסו כמה בחורות ב'לבוש המסורתי' (של מי בדיוק, של יהודי בוכרה?!), ואף דרשו מספר יואנים לתצלום משותף. הגענו לקומבינה, ובסוף גם לתמונה ססגונית, על רקע הטראסות.
נו, אז מה הסיפור של הטראסות... כידוע, על מנת לגדל אורז, יש לשתול אותו בתוך מים עומדים. מעיינות ונחלים יש בלי סוף, והם יורדים מפסגות ההרים. מכיוון שהעמק צר, ניתן לנצל את כל המדרון, אם רק מדרגים אותו.
בניגוד לטראסות המוכרות לנו מהרי השומרון, כאן הטראסות נבנו מהאדמה בלבד, דהיינו- חומות בוץ. קצת קשה להאמין (ואולי גם כאן הכל מבטון צבוע?...), אך בדיקה מקרוב העלתה שאכן כך. אלו טראסות בנות כ-400 שנה (טוב, כך הם אומרים), בעת ביקורנו, רובן היו ריקות ממים, שכן זו לא עונת השתילה בהרים. מכיוון שההרים כאן הם גבוהים (800 מ' מעל פני הים), ישנה רק עונה אחת של אורז. ככל שיורדים בגובה, ניתן להגיע לשתי עונות בשנה. כל ההשקיה שראינו גם בהר וגם בעמק, היא בשיטה הישנה של הצפה בתעלות. תכל'ס, נראה שזה מצליח (אבל אל תגלו לנטפים, שלא ירדו מהסיפור של הצנרת!).
...לפעמים הצילום הוא רק תירוץ לעוד כמה נשימות עמוקות לפני המשך הטיפוס...
זו ילדה גמולה. איך יודעים? כי לא קרעו לה את התפרים במכנסיים, בחיבור בין הרגליים. ילד קטן שעוד לא גמול, מסתובב עם מכנסיים פתוחים בשביל היציאות.
בתום הסיור עצרנו ליד אחת המסעדות, בה צפינו בארוחה הצפויה מטיילת בקערות הפלסטיק: נחשי מים/בוץ המסתובבים בטראסות וחלזונות. הילדים מאוד נהנו לצפות בנחשים, אך לא כל כך הבינו את מטרת נוכחותם במסעדה. בתחקיר קולינרי שערכנו (בלי טעימות), מכינים מרק עוף עם נחש בפנים. מממממ..!
זהו עמוס, הסוס העמוס, שהוא בכלל פרד, וסוחב לפרנסתו בלוקים לבניית הכפר התיירותי.
בבוקר למחרת, יום ה', ירדנו מפסגת ההר (כן, הזקנה ההיא הגיעה שוב לסחוב את המזוודות. דווקא היה קל- הכל בירידה!)
בדרך לינגשו (Yangshuo) עברנו מספר תחנות.
הראשונה- חוות תה. מ-א-ו-ד תיירותית, אך דווקא קסמה לנו. מסתבר שהיא על שם של איזה מישהי ממש חשובה, שהתכונה העיקרית שלה שהיא שרה בזמן שליקטה עלי תה, ובנוסף- עשו עליה סרט. נכון- צילמו אותו בחווה הזו. לא מכירים ת'סרט. לא ריגש אותנו..
בניגוד לפנטזיות, עץ התה הוא שיח, לא מרגש במיוחד, והיה יכול להיות בקלות עץ נוי בכל גינה מצויה. אממה, מכינים ממנו תה, אז הוא נורא חשוב.
זו גיבורתנו, אך במצב מוצק..ערוגות התה ערוכות בצורה מאוד מסודרת, עם רווחים נוחים לקוטפים בין הערוגות. השיחים נגזמים בגובה של כ-1.20 מ', על מנת להקל על מלאכת הקטיף, ולעודד צמיחת עלים טריים ירוקים בהירים. אל דאגה! את העלים הותיקים הכהים הם לא מכניסים לתה שלהם!
אין לעלים טעם וריח, והם די מבעסים כשטועמים אותם טרי. רק אחרי עיבוד ארוך ומסובך הם הופכים להיות התה שכל פולניה מגישה לאורחיה.בהתחלה מייבשים את העלים על מגשי רשת מעץ במבוק. הייבוש הוא עד 60% (לא שאלנו איך מודדים).
אחר כך מכניסים לסוג של מכונת כביסה, רק בלי המים, ככה שהעלים מתייבשים עוד, אך מהחורים ניגר שמן עץ התה, ממנו מפיקים את כל המוצרים הקוסמטיים.
אחר כך שמים את כל העלים במין שקי בד ודוחסים אותם לאללה. ברמות כאלה, שהתוצר הוא 'אבנים' של תה. ניתן לראות את יהב מדגמן ליד אחת מהמכונות הללו.
בנוסף לשמן הנוצר בתהליך הפקת התה, ישנו גם שמן בתוך פירות התה, שהם עיגולים קטנים וחומים כהים, בגודל של גרגר חומוס, קשים מאוד.
במכונה שנראית כמו סיר לחץ, נעשה תהליך שבירת העלים שהוא מאוד חשוב, כי הוא מגדיל את הארומה. טוב, יאללה, חדל קשקשת. הגענו לתכל'ס...
עת טעימת התה. למדנו מהמדריכה רבות על הכנת תה, איכויות וטעימות. למשל, הידעתם שדווקא בתה הירוק יש קפאין ובתה השחור אין בכלל?!
הידעתם שתה ירוק ניתן לחלוט כ-4 פעמים ותה שחור עד-8 פעמים?! (נקודת חיזוק לכל הסבתות ששומרות שקיות תה לשימוש חוזר!!)
בעבר, תהליך הכנת התה נעשה מעל סוג של טבון, בו היו מחממים ומרסקים את עלי התה. היום כבר לא, כמובן...
ובסוף, יהבנו היכה בגונג, לסיום מרשים של שתיה!
אמרנו יפה שלום, והמשכנו לעבר נהר הלי (Li), עליו אנו עומדים להפליג ברפסודה.
את הרפסודות מעבירים מסוף המסלול לתחילתו על משאית כמו של הירדנים מלפני 20 שנה.
ליד הגשר עצרנו לפוש מעט, להסתובב ולראות את הנוף.
וכמובן שהיו כאלה שהיה להם יותר אומץ (או פחות שכל?) לקפוץ מהגשר. הילדים צפו בתופעה בחרדה והערצה.
לה לא משלמים כדי לעשות כביסה בנהר. היא באמת עושה כביסה בנהר. ונראה שהיא גם די נהנית מזה.
לאורך הנהר, שמפלים מלאכותיים רבים פזורים בו כדי לשעשע את המשייטים (אנחנו), פזורים באותה כמות גם צלמים, בעמדות משייטות, בדיוק כמו הרפסודה שלנו, רק שיש עליהן ציוד של מדפסות, מכשירי למינציה ועודף.
תופעה נוספת מעניינת, שהנהר הזה הוא ה"טיילת עכו" של הסינים. גם כאן, באים החתן והכלה עם כל הלבוש, ועושים בוק מגוחך על הנהר. אבל לנו לפחות היה מה לראות...
דוגמא למשרד נייד של צלמים. צילמו אותנו נופלים בשפריצים ('פיצים' בשפתה של רוליק) במפלון, ואז הציעו לנו את התמונה במחיר זעום של 15 שקל.
עצי במבוק.. אחחחח תופעה משגעת.
הידעתם שעץ הבמבוק צומח בקצב של מטר לחודש?! ככה שעץ במבוק מגיע בתום שנתו הראשונה לגובה של 10-12 מטר!
"אצות מטיילות דגים צוללים" הנהר רוחש חיים וצמחיה. תאווה לעיניים ולרגליים הנטבלות..
סיימנו יום מפרך. הגענו ל Yangshuo Resort, מלון 5 הכוכבים שבו נשאר עד תום הטיול.
הזמנו חדרים מחוברים. נכנסנו בשמחה לחדר הראשון, וכבר חיכו לנו שם אורחים ותיקים יותר. סגרנו את הדלת בבהלה, ונכנסנו לחדר השני.
הנהלת המלון בקשה שנמתין מעט, והם ינסו להעביר את האורחים ששיכנו בחדרנו בטעות.
טוב, לא הלך. כמובן. מתנצלים. אנו מבקשים שתעברו לסוויטה. כאן תישארו עד תום שהותכם במלון. "אוי לא", "פשוט נורא", העמדנו פנים. נכנסנו, התארגנו ויצאנו במהרה למופע הלילה ביאנגשו, הנקרא Inspiration. מופע על המים, כאשר האורות והפירוטכניקה מלווים את עשרות הניצבים המפוזרים במרחקי על.
הסינים עובדים בדוקטרינה הסובייטית:נשים המון אנשים ביחד, הם יזוזו קצת, נעשה מוזיקה חזקה ואורות, וזה כבר יראה משהו משהו. כמו בצבא האדום!
אז אכן זה הרשים, רק שבשלב כלשהו התגעגענו מאוד מאוד לשירים הרוסיים.
מוזיקה סינית (אם תצליחו לשמוע בסרטונים, תבינו אותנו מייד), עובדת באופן מרתק: יש לך קול צווחני וחזק? את יכולה קצת יותר חזק? יופי! את הזמרת הכי טובה שלנו! קבלי סולו!!
חזרנו עייפים אך רצוצים לסוויטה שלנו, ונמנו את שנתנו בלי לדעת כי מחר עולמנו יתהפך...
בטרם ידענו זאת, בהשכימנו ליום גשום וסגרירי, הבאנו אותה בבוק תצלומים לסוויטה. זה הרי אידיאלי: שולחן אוכל לסעודת השבת, סלון לשיר 'שלום עליכם', טלוויזיות פלסמה ענקיות ושלוש מרפסות לבישולים (בשרי, חלבי ופרווה). וגם אמבטיית ענק...
ובבוקר יום שישי... התעוררנו לבוקר גשום וסגרירי (הגם שחם היה...חם מאוד). הבנו שלשוט בקייאקים לא ממש בא לנו, וביקשנו מסלול אלטרנטיבי. קבלנו...
אך בעודנו בואן, בדרכנו למסלול (מערת נטיפים, אבל אמיתית!), עצר אותנו מנהל המלון והתחנן שנחזור לחדרים הקודמים. יענו, הרעת תנאים. יענו, לארוז שוב הכל. יענו לא הגזים, אה? טוב, התחנן, התחנן, הציע שיתנו לנו המון פירות וירקות, דרשנו שיתנו לנו כביסה בחינם ושיאפשרו לנו לצאת מאוחר ביום ראשון. 'בטח, בטח, מה שתגידו'. רק תעיפו ת'דברים שלכם מהסוויטה...
טוב. אז יצאנו בידיעה שעוברים דירה איך שנוחתים בחזרה, אבל לפחות לא צריך לקנות ירקות ופירות לשבת...
ויצאנו למערת נטיפים, משהו מהמם, קצת קשה להאמין שהכל לגמרי טבעי (קצת איפור פה ושם...).
נסענו דרך שדות אורז ודרכי עפר בוציות, ובסוף הגענו לפתח המערה, הנמצא בתוך בריכה זורמת ממי המעיין שפועם בהר...
דוגמא לנטיפים שקדמו את פנינו... נראה לכם טבעי? יש הטוענים שיכולים להיות צבעים כאלה בנטיפים. אנחנו קצת סקפטיים...
את הסיור ערכנו יחד עם חבורת סינים נחמדה. הילדה שלהם אולצה להיות חברה שלנו, בעיקר מצד האמא, שנורא רצתה שהיא תלמד אנגלית... שהרי, אין כמו גני ויהב ללמדה את השפה החשובה הזו!
כך זכינו לתמונה משותפת, וכמובן- הסינית מקפידה לבצע את תנועת הנצחון הידועה, שכל סיני שמצטלם עושה אותה. לא, אין כאן עומק מחשבה, אלא פשוט טמטום.
כשהגענו לחדר גילינו שמחכים לנו רק תפוחים ובננות. מסתבר שבשביל כבוד צריך לעבוד. הרמנו טלפון לקבלה, ודרשנו גם ירקות, שהרי כך הובטח! כעבור חצי שעה, הגיע לחדרנו נציג ובידו שקית נייר ובה, שימו לב: שני מלפפונים ו-3 עגבניות. ספור! כן... הבנו שאנחנו לא רואים את הדברים עין בעין... ואין סיכוי לשינוי.
לגבי הכביסה הם עוד פנו אלינו, ואמרו שהם יוכלו לתת לנו את בגדי הילדים בחינם, אך על שלנו נידרש לשלם סכום מופקע. כאן אבא כבר איבד את קור רוחו הידוע, והרים קולו, ושכולם ישמעו- "אתם שקרנים! אי אפשר להאמין לאף מילה שלכם! ואם עוד לא עשיתם את הכביסה, תביאו אותה חזרה ולא צריך טובות ואנחנו עוזבים את המלון!!" רק שאבא, גיבור גדול, ידע שהיום יום שישי ומחר שבת מחר שבת שבת קודש, ככה שאין ממש באיום. אז מה... הם סינים, אבל אני ישראלי!!
אז הכנו את השבת, כולל נרונים ופלטה על ספלים הפוכים, שלא ננפץ להם את השיש והזכוכית. רק זה חסר לנו עכשיו..
וזו מיטת המרבץ במרפסת, שהפכה להיות שולחן השבת, אזור התפילה והבישולים.
ובשבת, שוב- אל תגלו לאף אחד, הלכנו לשחות בבריכה המהממת הזאת. כן, בכל זאת היו כמה נקודות אור במלון הזה.
ופרפר יפה שפגשנו בדרך... (צולם ביום חול!)
ביום ראשון החלטנו לצאת מוקדם מהמלון וסלמאת!
היינו כל היום בואן, עם בילי, סליחה- שאול. נסענו לראות את 'גבעת הירח' (הטיפוס כולל 800 מדרגות, מה שלא היה נראה לנו סביר לעשות במצבנו). הקשת הזו מתנשאת לגובה של 100 מטר, ושוב, אם תשאלו אותנו- גם זה בהזמנה. אבל הם טוענים שזה טבעי, אז לא נקלקל לשאול.
המשכנו ליאנגשו, כדי לראות את העיר העתיקה. אממה- ה-1 במאי, חג הפועלים. ובסין, כידוע- כולנו חברים ופועלים, ככה שכולם יצאו לקניות איתנו. העיר העתיקה התבררה כמדרחוב ירושלמי ממוצע, רק עם המון דברים לקנות (שאפשר למצוא גם בהונג קונג). הנזק, בסופו של דבר לא היה גדול: "ברבי" לגני (ניתן לקרוא לה גם פטמה), וקרוקס ליהב (וניתן לקרוא להם גם קרופס או פרוקס).
יאנגשו (Yangshuo) מצטיינת בריבוי מקורות המים, הנחלים והבריכות שיש בה בכל פינה. אחד מהם, הוא מפל נחמד ששוצף לו ממש בצד המדרחוב, וזורם הישר לנהר הלי שפגשנו כבר בעבר.
ומיאנגשו, יצאנו לכיוון שדה התעופה, בדרך כפרית-הררית, ושם נחשפנו אל הנופים המשגעים של נהר הלי, כל הכפרים החקלאיים ובאמת ארץ אחרת לגמרי...
ומשמאל- בית הספר התיכון, שסגור לרגל חגיגות הפועלים
"שדות האורז שזרעת במו ידייך"
בדרך גם פגשנו את כלי הרכב המרגשים האלה. הימני- טוקטוק עם מנוע חיצוני, מאוד נפוץ באזור. כולם נוסעים איתו ומעמיסים עליו כאילו הוא לפחות סמי-טריילר. יהב מאוד רצה להצטלם בתוכו, אז מהר מהר עשינו תמונה.
רוצים סיבוב??
...וזהו, חברים.
באה מנוחה ליגע, ומרגוע לעמל. סוף סוף, לאחר טלטלות ועיכובים בטיסה, הגענו להונג קונג בשלום, עייפים אך מרוצים (ורצוצים).
תם ולא נשלם, שבח לבורא עולם!
חג עצמאות שמח ולהתראות בעוד חודשיים בארץ הקודש הכי יפה בעולם!
